כלי חמדה דברים קעב

דבע"ח אינו בגדר שללה וכל האיסור דבע"ח הוא המיתה וזה הוא שאוסר אותו בהנאה ואיבעית ר"ח אם מטהר מיד"נ ה"ה לענין איסה"נ דא"נ דמטהר מיד"נ ואינו לפי חרב ממילא הוא מותר בהנאה ג"כ ובאמת כ"כ למעלה בזה דיש סברא לומר דבע"ח אינו אסור אלא משום לפי חרב ולא מטעם שללה ועי' במנ"ח שמצדד בזה שאינו ברור שבבע"ח איכא חיוב שריפה ג"כ לאחר שחיטה והביא דברי רש"י ז"ל שנראה דאיכא חיוב שריפה ג"כ וכבר הארכנו לעיל בזה ואכמ"ל יותר] ונראה קצת כן מפשטות לשון הרמ"ה ז"ל בחידושיו שבאיבעית דר"ח כתב בזה"ל ובעי' דר"ח פשיטא הוא דבעי' ר"ח בהמת עיר הנדחת שנשחטה לאחר גמ"ד אי מהני לטהרה מיד"נ דבהנאה אסור דכל לאחר גמ"ד אסורי הנאה "נינהו" אלא מידי נבילה מיהת תיפוק וכו' ובשחיטה לאחר גמ"ד קמבעי' ליה דאי מקמי גמ"ד בשרה מותר כדקיי"ל גבי שוה"נ עכ"ל והנה לכאו' צ"ע כונת הרמ"ה ז"ל במ"ש דשחטה קודם גמר דין בשרה מותר מה קמ"ל בזה ומהכ"ת שיהי' אסור ולהורות דאפי' נגמ"ד אח"כ אינו נבילה ג"כ פשיטא כיון דכבר נשחטה ונטהרה מיד"נ מהכ"ת שיהיה אסור אח"כ משום נבילה ע"כ דכונתו דאפי' נגמ"ד אח"כ שהעיר הוא עיר הנדחת מ"מ בשרה מותר וקשה מה דמיון זה לשור הנסקל דהתם ל"ש גמ"ד על השור כיון דליתא לשור אבל הכא ה"ה בכלל שללה וא"כ מה בכך דהוא בשר היתר ה"ה כשאר שלל לכן נראה בכונת הרמ"ה ז"ל בשנקדים להבין מ"ש לעיל מני' דאיבעית ר"ח אינו לענין איסה"נ דכיון שנגמ"ד ה"ה אסורי הנאה ואמאי ל"כ בפשיטות יותר דאפי' א"נ דאין הגמ"ד אוסרו רק המיתה אוסרו והכא לא היה מיתה מ"מ הרי נאסר משום שללה נראה מזה דהרמ"ה ז"ל ס"ל דב"ח אינו נכלל בגדר שללה לזאת אם לא הי' נאסר מהגמ"ד ואילך משעה שנגמ"ד למיתה והוה אמרינן דהמיתה אוסרתה לא הי' נאסר בהנאה ע"י שחיטה ג"כ א"נ דמטהר מיד"נ וכמו"ש המבי"ט ז"ל לכן מוכרח לומר דגמ"ד אוסר בהנאה ושוב אין נפ"מ אם מת ע"י חרב או ע"י שחיטה ומעתה בשחטו קודם שנגמ"ד שפיר י"ל דמותר בהנאה גם לאחר שנגמ"ד דמה שהוא בגדר בע"ח אע"פ דעתה כבר מת אינו נופל תחת סוג שללה וצ"ע הרבה בזה ובאמת בביאור ד' הרמ"ה י"ל דכוונתו באמת להורות דבשחטו קודם גמ"ד של עיהנ"ד כיון דבשרה מותר נהי דנאסר אח"כ בהנאה משום שלל של עיר הנדחת עכ"פ איסור נבילה ליכא בי' וא"ל דמה קמ"ל דמהכ"ת שיהי' עליו אח"כ איסור נבילה ז"א די"ל עפמ"ש הר"מ ז"ל בפ"ב מה' מאכלות אסורות הי"ז לפרש הא דדרני דבשרא אסורי היינו אם התליע לאחר שחיטה ולכאו' אינו מובן הרי מבואר בגמ' הטעם כיון דל"מ להו שחיטה באיסורי' קיימו וכיון שכבר נשחטה הבהמה והר"ז כחתיכת פת ובנמצא תולעים בפת אטו צריכין שחיטה ומה בין זה לתולעים שבכוורי וע"כ שדעת הר"מ ז"ל דשחיטה הנעשה בבשר תמיד רכוב על הבשר והוא מתיר את הבשר וכאשר נסתלק שם שחיטה ממנו חוזר לאיסורו ועי' באבני נזר, או"ח סי' תפ"ג שכ' לפרש בזה הענין דשחיטה בטילה בנבילה כיון דשם שחיט' נפקע מני' ה"ה נבילה וא"כ שפיר יש לדון דאם שחט בהמת עיר הנדחת קודם גמ"ד ואח"כ נגמ"ד של העיר לעשות עהנ"ד אז הבשר הזה נעשה נבילה כיון דעתה ל"מ שחיטה לבהמת עיר הנדחת וידועין ד' רש"י ז"ל דהיכא דאינו חל עתה אמרינן אע"ג דחלה כבר פקעה עתה וכיון דצ"ל דגם עתה שם שחיטה עלה הרי פקעה מעלי' שם שחיטה ושוב חל עלי' איסור נבילה וקמ"ל הרמ"ה ז"ל דלא אמרינן כן רק כיון דכבר הותר באכילה נהי דנאסר אח"כ בהנאה משום שלל של עיהנ"ד אבל נבילה פשיטא שלא חלה עליו ועי' היטב בכ"ז כי הדברים צ"ב ועוד לא נתבארו בס' רבותינו ז"ל

(ז) וראיתי להג' בעל מנ"ח ז"ל שכ' דלכן השמיט הר"מ ז"ל אבעית דר"ח משום דידוע דכל דבר של עיהנ"ד מידי דבעי שיעור אין יוצאין משל עהנ"ד כגון לולב ושופר וכיו"ב ואף לענין טומאה