כלי חמדה דברים קסה

דהרי לאחר שהרגו אין ממיתין אותו בלא התראה וע"כ משום דקודם שהרגו אנו חייבין להציל את חבירו בכל אופן שנוכל ולזאת אע"פ שא"ר לקבל עליו התראה הורגין אותו כיון דא"א בענין אחר ולכן שפיר אמרינן דה"ה קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו דמה בכך דאינו ב"ח הא גדול בלא התראה ג"כ אינו בר חיובא בשפכ"ד וע"כ משום להציל את חבירו לא משגחינן עליו כיון דהוא רודף ה"ה קטן משא"כ במסית נהי דבמסית לע"ז גם כן חמור מעובד ע"ז עצמו דצריך התראה ומסית חבירו לע"ז ל"צ התראה היינו משום דחמור הרוצה להחטיא את חבירו ממה שחוטא הוא עצמו ולזאת המסית א"צ התראה אם כן ז"ד לענין התראה אבל ב"ח צריך להיות וכשהוא קטן שאינו בר חיובא א"א להענישו במיתת ב"ד דכללא הוא דב"ד א"א להעניש את הקטן ורודף אינו בגדר עונש אלא בגדר הצלה וא"צ ב"ד ודו"ק היטב בזה כי הדברים ברורים, אמנם מה דיש לעי' במסית לקטן אם חייב מדין מסית ומקום הספק לפ"מ דמבואר בסנהדרין נ"ה ע"ב דקטן ג"כ הוי בגדר בר חיוב אלא דרחמנא חס עליו לענין עונש וכ"כ האחרונים דבז' מצות ב"נ בודאי כן הוא דמשבא לכלל דעת ה"ז בר עונשין ובר חיובא אלא דרחמנא חס עליו שלא להענישו בפועל עד י"ג שנה וסמנים וא"כ המסות קטן שהוא בר דעת לע"ז צריך להיות חייב מדין מסית ואע"ג דקטן אינו בר עונשין מ"מ כיון דהוא מצווה על ע"ז צריך להיות המסית חייב ותמהני שלא מצאתי בשום מקום שידברו מזה ואם כנים הדברים הי' מקום לת' בזה קושית העולם איך משכח"ל מסית דקרא כי יסיתך אחיך בן אמך הא תמיד מציל את המסית מצד נמצא אחד מהם קו"פ כל העדות בטילה ובפשיטות י"ל אם מסית לאחותו דאשה אינה בגדר עד ואינה מצלת מצד נמצא א' מהם קו"פ אך ז"א דהתורה מדברת לאנשים אמנם להנ"ל י"ל דמשכח"ל בקטן בר דעת דאינו פוסל העדות כיון דאינו בגדר עד ולו אמרה תורה כי יסיתך אחיך ב"א וגו' אך קשה לומר דהקרא קאי על קטן אחרי שאמרה תוה"ק ידך תהי' בו בראשונה להמיתו ובספרי דמצוה ביד הניסת להרגו וקטן לאו בר מעבד מצוה הוא א"כ נראה דתורה מדברת אל גדולי ישראל אך בעיקר הספק שלנו א"י מקום לכאו' לפטר את המסית לקטן בר דעת לעבוד ע"ז של יהי' בו דין מסית וצ"ע בזה לדינא

ו) (י"ג-י"ג) כי תשמע באחת עריך וגו' הנה בפרשה זו מצות עהנ"ד וכתבתי הרבה במקומות מפוזרין בחדושינו ועי' בספרי חמדת ישראל מצות עהנ"ד ואעתיק בזה לתועלת התלמידים מחדושינו למס' סנהדרין השייך למצוה זו ואחלק לאותיות וזה יצא ראשונה

(א) בסנהדרין ד' מ"ז ע"א אמר עולא אמר ריו"ח אכל חלב והפריש קרבן והמיר דתו וכו' עיי"ש הטיב כל הסוגי' ראיתי בס' זכותא דאברהם ממרנא הגה"ק מטשעכנאוו זצלה"ה שכ' לחדש דדינא דריו"ח הוא דוקא בחטאת אבל בעולה ושלמים אינו נפסל משום דיחוי כיון דמבואר בר"מ ז"ל פ"ו מפסוהמו"ק דאם נתערב עולת ראובן בעולת שמעון יקנה אחד חלקו לחבירו וצ"ל דהר"מ ז"ל ס"ל דאע"ג דקיי"ל דמוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום היינו רק במכירה אבל להקנות במתנה יכול לחבירו שיקריבו לצורך עצמו וא"כ אע"ג שהוא המיר דתו מ"מ הרי הקרבן עצמו אינו נדחה דיכול להקנותו לחבירו וכיון שכן אינו בגדר דיחוי כמו"ש תוס' בלולב דל"ש נדחה מחמת שמחוסר הקנאה אך ז"ד בעו"ש אבל בחטאת דל"ש הקנאה דאפי' בעד עצמו אינו מביא מחלב של היום על חלב של אמש א"כ בשעה שהמיר הי' הקרבן נדחה לגמרי ושפיר אמר ריו"ח דאע"ג דחזר בו נפסל הקרבן מתורת דחוי אתד"ק והנה נראה ברור שנשאר באמצע הכתיבה ולא העלה כל הד' על הספר דהרי הסתירה לזה מבוארת מהסוג' במקומה דאמר ר"י אף אנן נמי תנינא הי' בה [בעיר הנדחת] קדשים קדשי מזבח ימותו קדשי בדה"ב יפדו והוינן בה אמאי ימותו כיון דאקטיל הו"ל כפרה ולסקי לגבוה לאו משום דאמרינן הואיל ונדחו ידחו עיי"ש כל הסוגי' והנה הא דהי' בה