כלי חמדה דברים קסד

ס"ל דהן משלמין קו"ח והוא משלם להם דמי סעודתן וכתב הר"מ ז"ל בזה"ל העיקר אצלינו אשלד"ע והעושה העבירה בעצמו מלקין אותו והמתעה אותו או מכשילו, או המצוה עליו, או המסייע לד"ע בשום פנים ממיני הסעיות, ואפי' בדבורא הכל הוא נענש מהשי"ת כפי שעושה באותה הסיוע או ההכנה אבל אינו חייב משום מלקות מן הנזכרים בתורה אבל הוא עובר על הכתוב שאמר ולפנ"ע לת"מ אם הי' הוא סבה לעבור העבירה או עובר על הכתוב שאמר אל תשת ידך עם רשע אם סייע לאותו עובר ואין הלכה כר"מ עכ"ל הר"מ ז"ל ותמהו עליו דלמה צריך להקדמה זו במשנה זו כיון דהכא החיוב על אכילת תרומה והוי ז"נ וזה מתחיי' וא"כ לכ"ע א"ש לד"ע וא"כ א"ש בפשיטו' דהן משלמין קו"ח והוא משלם דמי סעודתן וכתבנו לת' דלכן סיים הר"מ ז"ל דאין הלכה כר"מ דס"ל דהוא משלם את הקרן אלא הן משלמין את הקרן והוא משלם דמי סעודתן וקשה קושית הירושלמי אמאי יהי' צריך לשלם להם דמי סעודה דהוא יותר מדמי תרומה הא סוף סוף קאכלי וע"כ צ"ל כמו שת' הירושלמי משום דנפשו של אדם קצה באכילת איסור ואין נחשבת להן אכילה וכמו"ש הר"מ ז"ל ואע"ג דחייב על אכילת תרומה בשוגג קו"ח ע"כ צ"ל דתורה חייבה על אכילה זו קו"ח אע"ג דאינו נהנה באמת כמו שחייבה רחמנא מלקות על דברים שאינן מאכלות וכיון שכן שאין האיסור מפאת הנאת אכילה כיון דאמרת דא"כ הנאה אלא גזה"כ דחייב קו"ח א"כ שפיר קשיא לי' לר"מ ז"ל דא"נ יש שלד"ע צריך שהבעה"ב יתחייב ע"ז אמר דקיי"ל אשלד"ע ומעתה י"ל דאע"ג דסברא זו ל"ש כ"א באוכל דבר איסור בשוגג אבל במזיד בודאי חשיב נהנה כיון דרוצה לאכול האיסור מ"מ ז"ד לאחר החטא שאכל אדם הראשן עץ הדעת ונכנס בו יצה"ר אבל קודם חטא עץ הדעת בוודאי הי' נפשו של אדם קצה באכילת איסור בתכלית וא"כ כשנאסרה אכילת עץ הדעת לאדה"ר לא היה נאסר הנאת אכילה כיון דבשעת אכילה קודם שעבר עבירה לא היה נהנה כלל מאכילת איסור והוי איסור זה כאיסור עשיות מלאכה בשבת או איסור אחר ולכן אם אמרינן יש שלד"ע חייב המשלח דל"ש בזה לומר ז"נ וז"מ לא אמרינן אך זה רק לפלפולא אמנם לקושטא דמלתא דברי הרמ"ה ז"ל צ"ע וסוגית הש"ס הוא להיפוך כמו"ש הרמ"ה ז"ל בעצמו ומוכרח מזה דהסוגי' דהכא איירי רק לענין דיני שמים וכמו"ש המקנה ז"ל [וד' הר"מ ז"ל בפה"מ דתרומות י"ל דאתי לאפוקי דל"נ כיון דגלי רחמנא בשרצים לא תאכילם שאסור להאכיל לקטן וה"ה לגדול בשוגג שנימא דלוקה המאכיל אם הוא מזיד וא"כ הכא במאכיל פועליו בתרומה כיון דהם היו שוגגין יתחייב הוא מלקות מצד הלאו דל"ת וא"כ אינו לוקה ומשלם ע"ז כתב הר"מ ז"ל דאינו כן דכללא הוא דאשלד"ע וגם בשרצים אינו לוקה המאכל לר"מ ז"ל ועי' מ"ש לעיל בפ' מטות אות ה' לברר שיטת הר"מ ז"ל בזה ומד' הפה"מ יש ראי' גדולה לדברינו שם דבא להורות זה דאפי' אם הוא מזיד והנכשל שוגג מ"מ א"ל וחייב מצד העבירה שמכשיל את חבירו ובח' שם כתבתי לת' באופן אחר ואכמ"ל יותר] ובאמת בעיקר הסברא שכתבנו די"ל בעץ הדעת נפשו של אדם קצה באכילת איסור י"ל עפ"מ דמבואר במדרש דהותר לו לקדש את השבת בעה"ד וגפן הי' וא"כ הו"ל היתר רק בזמן איסור ואינו בגדר אסורין שנפשו של אדם קצה בהן ובדרוש הארכתי בזה ואכ"מ עד כאן העתקתי מחדושינו השייך למצוה זו

והנה כ"כ במצוה זו במקומות הרבה ועי' בס' חמדת ישראל מ"ש בזה אמנם ארשום בזה מה שראיתי בס' מנחת עני מהרב מוהר"ז חתן הנוב"י ז"ל שהקשה לפ"מ דאמר רבינא דקטן הרודף ניתן להצילו בנפשו כיון דרודף א"צ התראה ל"ש גדול ול"ש קטן אם כן קטן המסית יהי' ג"כ ח"מ כיון דמסית א"צ התראה ל"ש גדול ול"ש קטן ונשאר בצ"ע ולק"מ דבאמת קטן מלבד דאינו בר התראה אינו בר חיובא כלל וא"א להעניש את הקטן רק דהפירוש בגמ' כיון דחזינן דרודף אין צריך התראה וזה אינו מכח חומר עבירה דשפכ"ד