כלי חמדה דברים קסג

דן אותו כיון דמבואר דהי' נידון בסנהדרין הכוונה דהי' נידון בדיני אדם ולכן מוכיח מזה הרמ"ה ז"ל דגם בד"א אינו פטור המשלח מטעם אשלד"ע [דהיינו דה"ר ודה"ת] אלא היכא דטעין אבל בדלא טעין חייב המשלח אף בד"א ולכן קשי' לי' על הא דמקשי' בכמה דוכתין מאשלד"ע ולא תרצינן כן ונשאר בצ"ע זה ביאור ד' הרמ"ה ז"ל אמנם כן ל"ז להבין קושית הרמ"ה ז"ל דהרי קשי' זו מצאתי בש"ס בג' מקומות בקדושין סוגי' דשליחות דמקשינן על הא דמבואר במשנה דשליח שעשה שליחותו בעה"ב מעל והא אשלד"ע ושם אינו בגדר מסית כיון דהבעה"ב הי' שוגג דבמזיד ליכא קרן וחומש ואשם רק השליח הי' מזיד שנזכר קודם שהוציא א"כ א"נ דזה הוה טענה לפטור א"ע רק משום דאין טוענין למסיח אין טוענין זה עבורו א"כ ז"ד במזיד אבל בשוגג אינו בגדר מסית לחייב את המשלח ובודאי טוענין עבורו ובמס' ב"ק ד' נ"א ע"ב גבי בור ברה"ר דמקשינן בגמ' היכי משכח"ל ואי דשוי' תרוי' שלית הא אשלד"ע ג"כ י"ל לפמ"ש המל"מ דהוא רק איסור דרבנן א"כ א"ר ממסית לאסור דאורייתא שלא נטעון עבור הטענה דדה"ר ודה"ת לפטרו ובב"מ בסוגי' דאשלד"ע דמקשינן בגמ' על הא דחצר משום שליחות אתרבאי והא אשלד"ע אך שם הקושי' לסד"א דלא הוה ידעינן החילק בין שליח ב"ח לאינו ב"ח והוי ס"ל דגם בחצר אשלד"ע אע"ג דל"ש דה"ר ודה"ת דברי מי שומעין דהיינו בדבר עבירה אינו חל שליחות בעצם וא"כ שפיר מקשינן אשלד"ע אמנם לפי האמת א"נ כר"ה דתלי' בב"ח ובאינו ב"ח יש שלד"ע דכל הטעם דאשלד"ע הוא מצד דברי הרב דה"ת שפיר י"ל דז"ד בטעין אבל בלא טעין חייב המשלח ובאמת לפמ"ש בס' חמדת ישראל באות א' מחלק הלאוין להסביר דלמ"ד דתלי' בבר חיובא ואם אין השליח ב"ח חייב המשלח היינו משום דבאמת גם בדבר עבירה יש שליח והא דאמרינן ד' הרב ודה"ת היינו לחייב את השליח לשלם וממילא פטור המשלח דאין שניהם חייבין על מעשה אחת ולכן כשאין השליח ב"ח לשלם חייב המשלח וזה נראה מוכרח מסוגי' דאשלד"ע בב"מ דמקשינן מאשה ועבד עיי"ש ומצאתי מבואר כן בס' תוס' רי"ד ב"מ פי' השוכר את הפועלים אות ד' [עמ"ש היטב שדה"ק צ"ע וכנראה סותרים המה לדבריו בקדושין ד' ע"ב דה"מ שילח ביד פקח שמבואר בדבריו להיפוך והארכנו בזה בח' לסוגיא דאשלד"ע ואכ"מ] וא"כ יש מקום לומר דז"ד בטעין המשלח כן אבל באינו טוען המשלח לפטור א"ע חייב המשלח אך לקושטא דמילתא צדקו ד' הרמ"ה ז"ל שנשאר בצ"ע דהרי מכל פלוגתת ב"ש וב"ה בשלד"ע מבואר להיפוך דאל"כ הרי בפשיטות א"ש הא דאותו הרגת בחרב בני עמון לחייבו אף בד"א כיון דדוד לא טען וכמוש"כ המקנה וא"כ כל השו"ט דהסוגי' אי קאי בדיני אדם או בד"ש וד"ר וד"ז א"ב סותרת דברי היד רמ"ה דבדלא טען חייב המשלח גם בדיני אדם ויותר פלא על הרמ"ה ז"ל דאיך אפ"ל דהסוגי' דסנהדרין קאי על דיני אדם וקאי על מסית דעלמא ואמרינן דאין טוענין למשלח שמסית לאדם לעשות עבירה אם לא טען לעצמו ומענישין אותו גם בדיני אדם והא מבואר בסוגי' דקדושין דאף לשמאי הזקן דס"ל יש שלד"ע מ"מ מודה באומר לחבירו צא אכול חלב וכו' פטור המשלח משום זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן וא"כ לדידן דאשלד"ע בטען מ"מ בדלא טען לא עדיף מלב"ש דס"ל לגמרי יש שלד"ע והאמת שהמל"מ הקשה כן על הש"ך שלא הרגיש לחלק לענין עונש בד"ש לחלק בין זה לשוכר עדי שקר אך בזה יפה כתב די"ל דאע"ג דאשלד"ע מ"מ בד"ש יש עונש משום דע"י גרם שיעשה השליח את העבירה אין נפ"מ בין ז"נ או, א"נ אבל בדיני אדם פשיטא דל"ש לחייב המשלח אם העברה היא הנאה וא"כ תמי' מאד על הרמ"ה ז"ל דמפרש הסוגי' לחיוב דבדיני אדם ולכאו' עלה בדעתי להעיר בדבר חדש עפמ"ש לת' ד' הר"מ ז"ל בפירוש המשניות בפ"ו דתרומות מ"ג דמבואר במשנה במאכיל את פועליו תרומה דחכמים