כלי חמדה דברים קסב

הש"ס דבמסית חייב אע"ג דהניסת לא ציית לי' וכ"ש היכא דהחיוב רק בשהניסת ציית לי' נראה דלא מצי למטען לפטור א"ע באותה טענה דד' הרב וד' התלמוד והא סבור שלא יציית לי' ולא יתחייב ואמאי הא בכה"ג יכול לפטור עצמו בטענה דדברי הרב וד' התלמוד והכא אין לומר דע"ז חייבה רחמנא אפי' אם אינו ציית לו דהכא באמת א"ח אם אינו ציית לו וא"כ החיוב ג"כ רק על המכשיל ושוב צריך להיות פטור ולכן הכריח מזה דהכונה אין טוענין למסית הא אם הוא טען פטור ל"ק על מסית דע"ז דחמור דבזה אפי' אם היא בעצמו טוען ויש מקום לטענתו אינו פוטר דבע"ז דחמיר דאמרה תורה ל"ת ולא תכסה עליו אמרינן דאפי' דבאותו מסית דא"ח בלי שיקבל הניסת עליו ג"כ חייב ול"מ פטר נפשי' בטענה דד' הרב ודה"ת וכל הסוגי' קאי על מסית דעלמא כמו מסית דנחש דהי' על עבירה דעלמא לעבור על ציווי הקב"ה ובזה יש חילוק בין אם טען בעצמו או לא ואנן לא טענינן לי' וז"ב ומוכרח בכונת הרמ"ה ז"ל וראיתי להג' הנפלא בס' צפנת פענח פ"ה מה' ע"ז שכ' לחלק דאע"ג דבמסית ל"צ קבלה ה"ד כשכולל גם א"ע בהסתה כמו נלך ונעבוד אבל אם אומר לכו עבדו בכה"ג אינו מסית מ"מ אם קיבל גם בכה"ג חייב משום מסית וד' נאמנו מאוד דהוי כמו מסית לעצמו אך לכאו' תמי' אמאי לא יוכל לפטור עצמו באותה טענה דד' הרב וד' התלמוד ומה בכך דאנן א"ט למסית מ"מ הוא בעצמו יפטור א"ע אמנם לד' הרמ"ה ז"ל א"ש דבמסית לע"ז לא מצי פטר א"ע היוצא לנו מזה דרש"י ותוס' בסגין דמפרשים הסוגי' דמיירי במסית לע"ז ס"ל דבמסית תמיד חייב בדיבורא ולא תלי' כלל בקבלת הניסת דבריו של מסית ולכן ל"ש כלל טענה דד' הרב ודה"ת לפטרו וילפינן מנחש לשאר טענות שיש לצדד לזכותו דאם לא טען בעצמו ל"ט לי' אבל אם טען בעצמו אה"נ דמועיל לי' לפטרו ממיתה ואולי התוס' בסוגין כת' הב' שכ' בד' ס"א דכל השו"ט במסית לעצמו קאי רק על הניסת אם הוא חייב ועיי"ש ולפי"ז במסית דעלמא או משלחו לעשות עבירה טענינן לי' אנן ג"כ לפטרו אמנם הרמ"ה לשיטתו דס"ל לעיקר דגם במסית משכח"ל שא"ח עד שיקבל הניסת דבריו שפיר קשי' לי' דא"נ דקאי על מסית לע"ז ויהיה הפירוש דרק אנן לא טענינן לי' אבל אי טען טענתו טענה א"כ מנ"ל דכה"ג מסית חייב היכא דצריך קבלה דניסת הא מצי פטר א"ע לכן הכריח הרמ"ה ז"ל דקאי על מסית דעלמא ובמסית לע"ז פשיטא להש"ס דלא מצי פטר עצמו בטענה זו דד' הרב ודה"ת אף במקום דשייכה טענה זו שו"ר שד' התוס' ג"כ יתפרשו לח' הא' לקמן דבמסית לעצמו א"ח עד שיקבל עליו דבלא"ה אין ביאור לקושית התוס' דכל מסית יפטר א"ע באותה טענה כיון דאמרי' דא"צ לציית לו הרי א"ז טענה כלל ומ"ש שזה כוונת התוס' בתי' א"ז במשמעות לשונם דא"כ עיקר חסר מן הספר לכן נראה דאדרבה קושית התוס' הוא על מסית לעצמו דא"ח המסית עד שיקבל לפי' ת' הראשון שבתוס' וע"ז קשי' להו דאמאי חייב ושפיר ת' דהוזהר שלא להסית והיינו אם יקבל מוזהר שלא להסית כמו לפנ"ע לת"מ וכיו"ב אמנם הרמ"ה ז"ל לא ניחא לי' בזה כיון דסתם מסית דקרא היינו אפי' אם לא ישמע לו א"כ דילמא באמת מסית לעצמו א"ח אפי' אם מקבל מטעם סברא דדברי הרב ודה"ת ומנ"ל דבזה אזהרה רחמנא למסית ולכן כתב הרמ"ה ז"ל כיון דכתיב ל"ת ול"ת אמרינן דמסית בכל גווני חייב וד' הש"ס יתפרשו על מסית דעלמא ולפ"ז דברי המקנה נכונים לפי שיטת הרמ"ה ז"ל שמבואר להדי' כן בדבריו ז"ל דבכ"מ דאמרינן אשלד"ע דהמשלח פטור ה"ד היכא דטען אבל בלא טען חייב המשלח ולפ"ד הש"ך דמפרש הסוגי' לענין חיוב בד"ש כיון דהנחש נידון בד"ש שפיר כתב המקנה דמש"ס הנ"ל מבואר דיש חילוק בד"ש בין היכא דטען המשלח ובין היכא דלא טען אמנם דעת הרמ"ה ז"ל נראה דכל הסוגיא הכא אזלא בדיני אדם וס"ל באמת דהנחש אע"ג דהשי"ת