כלי חמדה דברים קסא

לע"ז וכ"נ כיון דאמר דעי"ד אכילת עץ הדעת יפקחו עיניהם ויהי' יודעי טוב ורע כהשם הרי ממעט בגדלות הבורא יתברך וזה בגדר כפירה לזאת ילפינן מזה למסית דע"ז דאין טוענין עבורו ונלמד מזה דבשאר עבירות אם יצוהו לעשות עבירה טוענין עבורו דה"ר ודה"ת דברי מי שומעין וגם בד"ש יהי' פטור כיון דהכא הי' העונש בד"ש ונלמד מזה דא"ט למסית לענין עונש בד"ש משמע דבעלמא אף לענין ד"ש טוענין למשלח הטענה הנ"ל וכבר הוכיח מזה הש"ך בחו"מ סי' ל"ב שמוכרח מזה כדעת התוס' דדוקא שוכר ע"ש פטור מד"א וחייב בד"ש אבל אם לא שכרם אלא פיתה אותם בדברים גם בד"ש פטור וד"נ מאוד לפי פשטות השמועה לפירוש רש"י ותוס' וראיתי להגאון ז"ל בס' המקנה שכ' על דברי הש"ך הנ"ל בזה"ל [עיי"ש בד' מ"ג בד"ה מכלל אחרי שהאריך דבד"ש חייב המשלח מאותו הרגת בחרב בני עמון] אמנם נראה דבל"ז אין קשי' משמעתין לסוגי' דסנהדרין שהביא הש"ך שם דאמרו שם הרבה טענות וכו' אף דהוי התם מד"ש, דלא אמרינן התם אלא שהנחש הי' יכול לטעון כך אבל כ"כ דלא טען חייב בד"ש תדע שהרי באמת נענש הנחש מפני שלא טען, ומזה נלמד לכל דבר א"כ ממילא אין קשי' מסוגי' זו דהכא מיירי בלא טענה דמייתי קרא דאותו הרגת דלא מצאנו שטען דוד בתחילה עכ"ל הגאון זצלה"ה העתקתי כל לשונו מפני שאין לו פתרון לכאו' שכ' דמזה ילפינן לכל דבר שאין טוענין עבורו וזה פלא הא מבואר בגמ' מנין שאין טוענין למסית וברש"י ז"ל ד"ה ואין טוענין למסית מבואר המסית חבירו לע"ז וכן נראה מבואר מד' התוס' שכתבנו א"כ מוכרח מזה דבכל מקום טוענין עבורו ג"כ אותה טענה וא"כ ד' הש"ך מוכרחים דמהני טענה זו בכ"מ לטעון עבורו לפטרו אפי' מד"ש אע"ג דלא טען הוא אמנם ראיתי ביד רמ"ה על סנהדרין שכתב בזה"ל ואמרינן תי מניין שאין טוענין למסית מנחש וכו' ואם תשאל טעמא דלא טעין הכא הא טעין הכא טענתו טענה והרי מסית דקרא אע"ג דלא ציית ליה ניסת ולא נעבדה עבירה ע"פ חייב כדתנן אמר לשניים והן עדיו מביאין אותו לב"ד וסוקלין אותו "וכל שכן היכי דציית לי' ניסת דלא מצי טוען דה"ר ודה"ת דברי מי שומעין. שאני מסית דע"ז דחמור ורחמנא אמר לא תחמול ולא תכסה עליו, כי קאמרינן הכא במסית דעלמא דומי' דנחש דאיירינן בי', שמעינן מני' דמסית דבכל התורה כולה לבד מע"ז לא מפטר אלא היכא דטען אבל אי לא טען לא טענינן לי' וש"מ הא דקיי"ל בעלמא דאשלד"ע דוקא היכא דטען משלח דברי הרב ודה"ת דברי מ"ש אבל היכא דלא טען מיחייב וקשי' לי דהא בכמה דוכתין דקא מקשי אמאי והא אשלד"ע ולא קמשני הב"ע דלא טעין דאלמא ל"ש הכא ול"ש הכא לא מחייב משלח וצריך עיון עכ"ל העתקתי כל לשונו הזהב מפני שצריך אני להתלמד בדברי קדשו, עכ"פ מתבאר מד' רבנו ז"ל דמכריח דפירש הגמ' אין טוענין למסית היינו מסית דעלמא דלא מצי קאי על מסית דע"ז דהרי במסית דע"ז גם אם טען טענה זו דדברי הרב אינו מועיל לו לפטרו אך לכאו' אין ד"ק מובנים דאיך יעלה על הדעת שיהי' מועיל טענה זו לפטרו אחרי שא"צ שהניסת יקבל דבריו כלל וכמו שהביא בעצמו מהמשנה דהאומר לשניים כנ"ל וא"כ ל"ש טענה זו כלל במסית אמנם נראה דרבינו ז"ל דבר גדול דיבר בזה מה שהוסיף וכ"ש היכא דציית לי' שאינו מובן כוונתו כלל לכן נראה בכוונת דה"ק עפ"מ דמבואר בסנהדרין ד' ס"א ע"א במאי קמפלגי במסית לעצמו ואמרי לי' אין קמפלגי מ"ס מסית לעצמו שמעי' לי' ואין דקאמ' ליה קושטא הוא ומ"ס מסית לעצמו ל"ש לי' ובתוס' שם ד"ה ומ"ס תימא נהי דל"ש לי' ליחייב מיהו כשאר מסית וי"ל דוקא מסית לע"ז דשמעי' לי' דמשכי בתרי' טפי' אבל מסית לעצמו ל"ח מסית כ"כ וכו' ועוד י"ל דבכולה שמעתין פליגי בניסת וכו' אבל במסית פשיטא דחייב בדבורא וברמ"ה ז"ל כ' כתי' הראשון שבתוס' דבמסית לעצמו א"ח עד שהניסת יקבל עליו עיי"ש ומעתה נראה דבזה כוונת הרמ"ה ז"ל דהרי נראה מבואר מסוגית