כלי חמדה דברים קס

איברא דאכתי אינו מיושב כל הצורך דא"נ דלא הי' חייבין למול א"ע בע"כ נצער א"ע והי' בידם שלא להאמין לאאע"ה כיון דהוי דבר הנוגע בין אדם לחבירו א"כ איך אמר השי"ת לא"א וערל זכר אשר לא ימול א"ע חיי"כ הא בידו שלא להאמין כלל לא"א ואיך יתחייב כרת ע"ז אמנם לאחר העיון ל"ק ואדרבה יתישב לן עפ"ז מה שתמו' לכאו' לשיטת הר"מ ז"ל דס"ל דב"נ דאזהרתן ז"מ גם בשוא"ת אמרינן כן שכ' דמה"ט נתחייבו בני שכם מיתה משום שלא דנו את חמור וא"כ במצות מילה אמאי אמר השי"ת לאברהם עונש כרת ואמאי לא אמר לו עונש מיתת ב"ד כמו בכל הז' מצות וביותר פלא לפי"ד המל"מ בפ' י' מה' מלכים ה"ח דס"ל באמת בדעת הר"מ ז"ל דנהרגין אם עוברין על מצות מילה ודוקא בבני קטורה פסק הר"מ ז"ל דאינן נהרגין משום שנתערבו והו"ל חיוב ספק עיי"ש ואמאי בתורה בהציווי לא"א לא נאמר כי אם עונש כרת לכן נראה דהוא באמת מה"ט דבהציווי לאאע"ה לא הי' יכול להיות מיתה על ביטול מצות מילה כיון דהי' בידם שלא להאמין לו דמה שנוגע לבין אדם לחבירו ל"מ נביא מוחזק וא"כ ל"ש עונש מיתה אמנם עונש כרת שייך שפיר דקמי שמי' גלי' אם שזה שאינו מל הוא מחמת שאינו מאמין להנביא או שרוצה לעבור בשאט נפש ע"ד הנביא בשם השי"ת ובכה"ג שפיר נתחייב כרת אך ז"ד קודם מתן תורה אבל לאחר מ"ת שנתאמתו ד' אאע"ה בתוה"ק ונגלה לכל שהקב"ה צוה ע"ז לאאע"ה שימולו בניו ובני קטורה בכלל שפיר חייב מיתת ב"ד על ביטול מצות מילה להר"מ ז"ל לשיטתו דאזהרתן ז"מ גם בשוא"ת כנ"ל

עוד כתב הרמב"ן ז"ל ונראה שאם יתנבא בשם ד' לצוות מצוה שיחדש כגון שהי' במקרא מגילה שאינו ח"מ אלא שאין לנו לשמוע אליו דכתיב אלה המצות אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה ואולי כיון שלא נאמין לו הנה הוא נביא השקר ומיתתו בחנק עכ"ל והנה לכאו' צ"ע דנראה דהכא פשיטא ליה דבל תוסיף ליכא במצוה חדשה ולעיל בפרש' ואתחנן כתב דבהוסיף מצוה איכא ב"ת וע"ש מה שהאריך בזה לענין מ"מ אם כן ממילא הוא אומר לעבור עד"ת מצד ב"ת וכנראה מדעתו ז"ל דס"ל דדוקא מוסיף חג הוי בכלל ב"ת כיון שבתורה ליכא אלא שלש רגלים כשהוא מוסיף הוי בגדר ב"ת משא"כ מוסיף מצוה לולא אלה המצות שאין הנביא רשאי לחדש דבר לא הי' זה בגדר ב"ת כיון שליכא מנין להמצות מה"ת שנאמר שאם מוסיף מצוה חדשה יהי' בגדר ב"ת אמנם מפני שאמרה תורה אלה המצות שאין הנביא רשאי לחדש אם כן הרי אמרה תורה שהכל נחתם ואין להוסיף על המצות ולכן לפי האמת איכא גם בל תוסיף או דס"ל הכא כשיטת הראב"ד ז"ל דבמוסיף על המצוה ליכא משום ב"ת וצ"ע בזה עי' מ"ש לעיל בסוף פ' בחקותי ואכמ"ל יותר

ה) (שם ז') כי יסיתך אחיך וגו' אעתיק בזה מחדושינו במסכת סנהדרין דף כ"ט השייך למצוה זו

במס' סנהדרין ד' כ"ט ע"א אמר ר"ש ב"נ אמר ר"י מניין שא"ט למסית מנחש הקדמוני דאמר ר' שמלאי הרבה טענות הי' לו לנחש לטעון ולא טען ומפני מה לא טען לו הקב"ה לפי שלא טען הוא מה הול"ל דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין דברי הרב שומעין ובתוס' ד"ה דה"ר ודה"ת כתבו וא"ת א"כ כל מסית יפטור עצמו בא"ט וי"ל דדוקא נחש שלא נצטוה שלא להסית וכו' אבל מסית שנצטוה שלא להסית נמצא כשמסית עיבר עכ"ל מבואר מד' התוס' דס"ל דכוונת הגמ' דאין טוענין למסית היינו למסית דע"ז והראי' מנחש דנחש לא נצטוה שלא להסית והי' לו הטענה דד' הרב ודה"ת דברי מי שומעין ולא טען השי"ת עבורו משום דא"ט למסית ונלמד מזה לכל המסית לע"ז דאין טוענין שום טענה לזכותו אם אינו טוען הוא עצמו אך הי' קשי' לתוס' דעכ"פ הוא בעצמו יכול לטעון לזכותו א"כ אמאי לא יכול לפטור המסית עצמו באותה הטענה דד' הרב וד' הת' וע"ז ת' דע"ז חייבה רחמנא שלא להסית אפי' אם לא ישמע לו וא"כ א"ז פטור ומוכרח מזה דתוס' ס"ל דנחש הי' מסית