כלי חמדה דברים קנח

דיש שני תרומות כמו כן יש שני מיני בכור משא"כ בקדשים שנפל בו מום כיון דלא משכח"ל קדשים אם היו בהם מום וכשנפל בהם מום נפסלו לגמרי ה"ה בכל פסוהמ"ק ואשמע בכ"ז חו"ד והנני ידידו הדוש"ת

והנה עתה בסדרי הד' לדפוס עלה בדעתי בעיקר קושית מרנא הגאה"ק זצלה"ה דאמאי מטיל מום בקדשים לוקה הא הוי לאו הנל"ע בפדיון לפ"מ דמבואר בר"מ ז"ל פ"א מאיסורי מזבח בזה"ל וכבר ביאר בערכין שזה שנאמר [בפ' בחקתי כ"ז י"א] ואם כל בה"ט אשר לא יקריבו ממנה קרבן לד' שהוא מדבר בבע"מ שנפדו ולכא' צ"ע אמאי לא ילפינן למצ"ע מהתם וכנראה שקרא זה לא בא לומר שהוא מצוה לפדותו וגם צ"ע אמאי לא נתבאר בתוה"ק דיני גיזה וחלב ונראה מזה דבמדבר בין לר"י ובין לר"ע לא הי' מצוה בפדי' דלר"י דבשר תאוה לא אשתרי להו א"כ אף אם נימא דבע"מ מעיקרא הי' מותר לר"י לאכלו בתורת חולין כמו שהערו בזה תוס' חולין ד' טו"ב אבל כה"ג שהיו ראוי לשלמים אע"פ שהומם אסור לאכלו בתורת חולין א"כ לא היתה הפדי' מצוה ואפי' למ"ד פודין את הקדשים להאכילן לכלבים אבל מ"מ מצוה ליכא וכן לר"ע דס"ל דבשר נחירה אשתרי להו י"ל ג"כ דפסוהמ"ק שהוממו לאחר פדיון כיון דעדיין בקדושתי' קאי לענין גיזה ועבודה יש עליו עדיין צורת קדושה דאסור בנחירה ושחיטה ע"כ לא יתכן בו כיון דשחיטה עבודה הוא וא"א אלא בקדשים בעזרה א"כ לא היתה אז מצוה לפדות הקדשים לכן לא באמרה אז בתורת מצוה ומעתה י"ל דהלאו דמטיל מום בקדשים הי' גם בקדשי המדבר ואז לא הי' נל"ע דפדיון שוב גם היום אינו בגדר נל"ע כיון דבשעת מתן תורה שנאמרה האזהרה לא היתה בגדר נל"ע ויש לעי' הרבה בזה כמובן וכתבנו ר"פ לעורר לבב המעיין

ד)(י"ג ד') לא תשמע אל ד' הנביא וגו' וברמב"ן ז"ל כ' בזה"ל והנה מצות כל הפרשה במתנבא לעבוד ע"ז אבל במתנבא בשם ד' לשנות בד' התירה רבותינו דרשו בו שאם בא לעקור דבר אחד מה"ת כגון שיתיר החזיר או אחת מן העריות לעולם כמשפט הזה יעשה לו אבל אם יתיר זה לקצת הימים להוראת שעה כגון אליהו בהר הכרמל אנו חייבין לשמוע אליו ולעשות ככל אשר יצונו עכ"ל והנה לכאו' יש להעיר על הרמב"ן ז"ל דנקט עריות ושבק שפכ"ד דבשפכ"ד אין לשמוע לו אפילו בהוראת שעה דדוקא במה שנוגע רק בין אדם למקום ע"ז נאמנים ד' הנביא לעבור עד"ת במה שנוגע להוראת שעה אבל בשפכ"ד דאיתני' בהו תרתי א' בין אדם למקום כמו"ש הרמב"ן ז"ל בפ' יתרו משום שהורג אדם שנברא בצלם אלקים ב' במה שנוגע בין אדם לחבירו להרוג אותו בע"כ בזה לא נסמוך ע"ד הנביא וכבר העיר בזה בת' הרדב"ז ח"ב סי' תרנ"ב וכתב בזה"ל גם בעיני יפלא עד שעלה בדעתי לומר שאין הד' אמורים אלא במצוה שבין אדם למקום אבל במצות שבין אדם לחברו א"ש לו אלא שראיתי דגרסינן סוף הנחנקין אמר ר"א בכל אם יאמר לך נביא עבור עד"ח שמע לו חוץ מע"ז שאפי' מעמיד לך חמה באמצע הרקיע אל תשמע לו וכו' אמנם כ"כ על זה הג' מוהר"י נוגאר ז"ל בס' אהלי יהודה דא"ר מהסוגי' להיפך כיון דע"ז הוא מעבירות שבין אדם למקום שפיר אמר ר"א כלל דכל עבירות שבין אדם למקום שומעין לנביא לבד מע"ז אבל בעבירות שבין אדם לחבירו שפיר י"ל דאין שומעין לו אמנם לכאו' יפלא על הרדב"ז ומהר"י נוגאר ז"ל דהלא שם בסנהדרין מבואר בגמ' לראי' דבנביא מוחזק שומעין לו דאלת"ה אברהם בהר המורי' היכי שמע לי' יצחק אליהו בהר הכרמל היכי סמכי עלי' ועבדו ש"ח אלא היכי דמוחזק שאני עכ"ל הגמ' הרי מבואר בגמ' דיצחק האמין לאברהם על שפכ"ד משום דהוא נביא מוחזק אך באמת א"ר מזה דבודאי במה שנוגע לעצמו בודאי הי' יצחק מאמין לו שאברהם אינו משקר רק דהקשי' כיון דאין אדם בעלים על גופו וגם מאבד את עצמו הוי בגדר רוצח וא"כ איך הי' רשאי יצחק להאמין לאברהם להניח להקריב עצמו קרבן אך לפי"ז הוי רק עבירה שבין אדם למקום וע"ז שפיר אמרינן דנביא מוחזק שאני אבל אם יבא