כלי חמדה דברים קנז

הג' בעל מנ"ח ז"ל מד' התוס' דבשלמים כמו דלית בהו מעילה ה"ה דליכא בהו הלאו דל"ת כן משום דכתיב לד' אלקיכם וכיון דא"ב מעילה משום דאמרינן דאינן בגדר קדשי ד' ה"ה דליכא לאו דל"ת כן מה"ט א"כ בבכור ליכא הלאו דל"ת כן רק הלאו דהטלת מום וא"כ הדר"ל הקשי' אמאי לא יהיה בגדר לאו הנל"ע, שו"ר שלאחר העיון נראין דברי רבינו הגאון זצ"ל דהעשה הוא הפדיון וכוונת התוה"ק הוא מטעם שלא יתאבד הקדושה מהקרבן כאשר נפל בה מום לזאת אמרה תורה דמצו' לפדותה ולהביא הקדושה לבהמה אחרת ובאמת ראשית ד' הרא"ה ז"ל בספר החינוך שכתב בזה"ל שנצטווינו לפדות קדשים שנפל בהם מום ולוקחין בדמיהן בהמה אחרת לקרבן ואחר הפדיון הם יוצאים לחולין וזובחים ואוכלים אותם הבעלים כחולין גמורים עכ"ל נראה שזה הוא המצוה שילקחו בדמיהם בהמה אחרת לקרבן [ואם כי מדבריו שאח"כ בשרשי המצוה נראה להיפוך אין לבנות יסוד ע"ז שהוא רק מטעמי המצוה דרך דרוש] וי"ל יותר דאפי' א"נ דהאכילה הוא מצוה מ"מ בבכור ומע"ב דליכא פדיון לא יתכן לומר דבשביל האכילה יהי' הלאו בגדר נל"ע דהרי רש"י ז"ל פי' בכמה דוכתין דענין לאו הנל"ע דא"ל עליו הוא מפני שהעשה הוא תקונו וענשו של לאו ואיזה עונש יש בזה על הטלת מום במה שמתיר ומצוה אותה אח"כ לאכלו בתורת חולין ולזאת נראין דברי רבינו ז"ל דבכור לא הוי נל"ע אמנם מה שיש לעי' בד' רבינו ז"ל במ"ש דמה"ט אסור באכילה כדי שלא יהי' מהני פדיון משום דא"פ את הקדשים להאכילן לכלבים נראה מדברי רבנו דפשיטא לי' דהא דאמר ר"א דצורם אוזן קדשים אסור משום ל"ת כ"ת היינו אפי' לאחר פדיון כיון דנאסר משום ל"ת כ"ת אין הפדיון מפקיע איסורו אמנם תמי' לי שלא זכר ד' התוס' ב"ק ד' ע"ו ע"א ד"ה שחיטה שא"ר שכ' להדי' דמהני פדיון להתיר באכילה והיינו משום שנעשה חולין ואין איסור בהטלת מום נפקע האיסור דל"ת כל תועבה ג"כ ובאמת נראה קצת כן מלשון הספרי פ' ראה דאיתא בזה"ל רא"א מניין לצורם אוזן של בכור ואכל ממנה עובר בל"ת ת"ל ל"ת כ"ת וצ"ע אמאי נקט ר"א דוקא בכור אמנם להנ"ל א"ש דדוקא בכור דל"צ פדיון שפיר קמ"ל ר"א דבהטיל בו מום בידים אסור משום ל"ת כ"ת משא"כ בשאר קרבנות דאין נתרין באכילה בלא פדיון א"כ אין נפ"מ בזה דקודם פדיון בלא"ה אסורין משום קדשים ולאחר פדיון גם משום ל"ת כ"ת ליכא איברא כיון שד' הגאון ז"ל המה בשיטת הר"מ ז"ל ובשיטתו הד' נכונים דהרי בר"מ ז"ל פח"י מה' פסוהמ"ק נראה מבואר דאין פודין על מום זה נראה דס"ל משום דאסור באכילה על ידי הפדיון על מום זה שוב א"פ כיון דא"פ את הקדשים להאכילן לכלבים אמנם כשיפול בו מום אחר פודין על המום האחר ויש אתנו אריכות בביאור דעת הר"מ ז"ל ואכ"מ [ועי' בס' חמדת ישראל אות ל"ח הארכנו בזה ואין לכפול הדברי' כאן]

ובעיקר ישוב שיטת הר"מ ז"ל דס"ל לחלק בין בכור לשאר קדשים נראה בפשיטות דהר"מ ז"ל ס"ל כחכמי' דבפסוהמ"ק הכתו' מדבר וס"ל דקדשים שנפל בהם מום כיון דאסורין לגמרי הוי בגדר פסוהמ"ק משא"כ בבכור דנפל בו מום כיון דאכתי הוי מתנ"כ ומותר באכילה ויש שני מיני בכור א' תם וא' בע"מ התם מקריבין האימרין לגבוה והבשר נאכל בתורת קודש ובע"מ ג"כ מתנה לכהן א"כ אם נפל בו מום אח"כ אינו בגדר פסוהמ"ק ולא קאי ע"ז קרא דל"ת כל תועבה ואולי היתה זה כונת הג' זצ"ל מה שהגיד כ"ת בשמו ובשעה שדברנו מזה לא יכולני להסביר הדברים וכעת נלענ"ד שזה הוא הסבר הדברים אך לפי"ז ל"נ כלל הפלפול דהוי לאו הנל"ע מה שיש לעי' בזה כיון דאין העשה כלל דוקא על העובר עבירה וגם משכח"ל העשה בלי לאו כגון בנפל בו מום ממילא או ע"י עכו"ם וכמו שפלפלנו בזה [ועי' בס' חמדת ישראל חלק הלאוין אות ל"א מש"כ בזה] רק בפשיטות דהר"מ ז"ל פסק לגמרי כחכמים דבפסולי המוקדשים הכתוב מדבר ובכור שנפל בו מום כיון דמותר באכילה אינו בגדר פסוהמ"ק דכמו