כלי חמדה דברים קכג

והניח חלב ג' וביותר יפלא דלאחר שחשב הירושלמי שקצים ורמשים איתא שם בירושלמי כל השו"ט אם שקצים ורמשים אסורים כ"ז שלא פרשי. וצ"ב דמה ענין השו"ט זה לכאן לכן נראה בכונת הירושלמי דבאמת בכל איסורין אלו שחשב אין כאן איסור תורה בבלוע אותם דכיון דלעוס כבלוע כבר עשה העבירה ע"י לעיסה ושוב הבליעה מותר מה"ת ולכן זה רק באיסורי אכילה אבל באסה"נ פשיטא דאסורין עכ"פ מצד הנאה אמנם לכאו' עכ"פ צריכין להיות אסור מה"ת מצד דלא גריעי מח"ש דאסור מה"ת אך כ"כ המרלב"ח דאע"ג דקיי"ל כריו"ח דח"ש בחלב אסור מה"ת מ"מ ה"ד בחלב שלא הי' לו שעת הכושר ואין היתר לאיסורו משא"כ באיסורים שהי' להם שעה"כ אין ללמוד מחלב וח"ש בהם מותר מה"ת וא"כ בכל הני אסורין שחשב י"ל דהי' להם שעה"כ וח"ש מותר בהם מה"ת והיינו יוה"כ ונזיר. נבילות וטריפות. ושקצים ורמשים. והנה נזיר ויוה"כ א"ש בפשיטות דהי' להם שעה"כ גם נו"ט כתב החו"י בת' דמותרין בסחורה מה"ת משום דאין ללמוד מטמאים משום דהי' להם שעה"כ [ומה שהקשו על החו"י מהא דחולין ק"כ דמבואר דנבילה לא הי' לה שעה"כ כ"כ האחרונים דלענין איסור סחורה מקרי הי' לו שעה"כ כיון דגם אמה"ח מותר בסחורה א"כ ה"ה לענין ח"ש כיון דבאמה"ח מותר ח"ש כמו"ש הפרמ"ג כיון דחלקו מבחוץ פטור שוב חשיב הי' לו שעה"כ ושוב אין ללמוד מחלב דח"ש אסור ואפי' א"נ כמו"ש התוס' בחולין שם דלא הי' לו שעה"כ משום עשה שא"ז ונאמר דח"ש אסור מה"ת בעשה שא"ז מ"מ י"ל דקאי על נו"ט דעוף וכמו"ש הפרמ"ג דבעוף ליכא עשה דשא"ז ויודע אני שזה היפוך סגית הש"ס ר"פ יוה"כ שמבואר דריו"ח ס"ל דנו"ט אסור מה"ת אך כאן אני כותב לשיטת הירושלמי] ובשקצים ורמשים ג"כ י"ל דאותן שקצים שאינן אסורין כ"ז שלא פרשו א"כ ג"כ הי' להם שעה"כ ולא נאסרו מתחילת ברייתן וכמו"ש הכו"פ ז"ל בענין היתר המילבין מה"ט ומ"ש החו"ד ז"ל מד' הרשב"א ז"ל לענין חלב כ"כ הג' ר"ב פרענקיל ז"ל בהגהותיו בחו"ד ס' ק' שבשקצים אינו כן ושמם עליהם גם קודם שפרשו ולכן הוי בכלל הי' להם שעה"כ וח"ש מותר מה"ת ושוב מותר מה"ת לבלוע דאינו יותר אלא איסור ח"ש ולכן מיד אח"ז מבואר בירושלמי בירור הלכה זו דשקצים אינן אסורין אלא כשפרשו להורות זה וזה ביאור נכון ומתקבל על הלב בביאור ד' הירושלמי

(ו) אמנם לא אכחד שלבי מהסס בי' טובא לומר דיהי' מותר לבלוע מה"ת א"נ דלעיס כבלוע לכן נראה להיפוך דז"פ דאסור לבלוע דג"כ איכא עבירה מה"ת אלא דס"ל דחייב על לעיסה בלחודא ג"כ והא דלא נקיט איסה"נ היינו משום דס"ל דהי' לוקין משום הנאה כיון דאית בי' מעשה וגם דהוי דרך אכילה ול"ש טעם הפוסקים דאין לוקין על הנאה ולכן נקט רק איסורי אכילה להורות דגם בהם חייב על הלעיסה והנה הא דנקיט הירושלמי פסח עי' בפנ"מ שמפרש לה על מצה וצדקו דבריו דעל חמץ חייב מצד הנאה לכן צריך לפרש דהכונה דיוצא ידי אכילת מצה בלעיסה אמנם לכאו' צ"ע אמאי לא פירש כפשוטו דקאי על אכילת הפסח דיוצא בלעיסה ונראה דס"ל דבפסח כיון דצריך לאכלו צלי דרך חירות כדרך שהמלכים אוכלים בודאי דבעי אכילה ממש בכל הנאות ולעיסה אינה אכילה כלל לגבי פסח אך לענ"ד איז מוכרח וי"ל דאדרבה דקמ"ל דגם בפסח יוצא ידי אכילה בלעיסה ויוה"כ דוקא ג"כ רבותא קמ"ל דאע"ג דתלי'