כלי חמדה דברים קיב

אפי' נתעכל הוי בגדר אכילה ושביעה ואיתא להנאה ושייך ברכה וזה מוכרח לר"מ דס"ל ושבעת זו שתי' וכ"כ לעיל מד' הגמ' סוכה מ"ט דבמשקין עיקר השביעה היינו שביעת גרון וכן מורה פשטות לשון הגמ' ש"מ כי שבע אינש חמרא מגרונו שבע וקשה הא תמיד כשיצא מגרון למעיו כבר נתעכל המשקה מהגרון וא"כ הוא תמיד לאחר שיעור עיכול וכיון דלר"מ א"ח בברהמ"ז כ"א באכילה ושתי' איך משכח"ל ברהמ"ז מה"ת א"ו דאע"ג דכבר יצא מגרון כ"ז שאינו צמא דינו כלא נתעכל וכמש"כ הראשונים לענין פירות ויין וא"כ ה"ה לענין אכילה י"ל דהנאת גרונו לבד ג"כ מהני להשקיט רעבונו במקצת ושפיר שייך ברהמ"ז על אכילת גרון לבד הכלל שאין אני רואה הכרח דברהמ"ז לא יתחייב כ"א בהנאת מעיו

(ה) ובענין זה דשיעור עיכול כתבתי בח' על הר"מ ז"ל ה' ברכות סופ"ב שכ' בזה"ל מי שאכל ושכח ולא בירך אם נזכר קודם שיתעכל המאכל שבמעיו חוזר ומברך נתעכל המזון שבמעיו אינו חוזר ומברך וכן אם נעלם ממנו ולא ידע אם בירך או לא בירך חוזר ומברך והוא שלא נתעכל המזון שבמעיו עכ"ל והנה סודה"ק והוא שלא נתעכל המזון שבמעיו אין לו ביאור שהוא ללא צורך שהרי גם בוודאי לא בירך ל"ש ברכת המזון לאחר עיכול ועי' בכ"מ שכנראה הרגיש בזה ורוצה לפרש דסיפא בברהמ"ז דאורייתא ורישא בברכת מעין שלש דרבנן והוא פלא דא"כ אמאי לא תנא בברהמ"ז דאורייתא הדין בוודאי רק בספק וברור הוא שגם ברישא מיירי בברהמ"ז דאורייתא דאפי' בוודאי ל"ש לברך אחרי שיעור עיכול וא"כ מה קמ"ל דבספק א"צ לברך וחפשתי במפרשים ולא מצאתי מי שעמד בזה ומה שנלענ"ד בדעת הר"מ ז"ל כשנדקדק בלשונו הזהב דהתחיל לומר אם נזכר קודם שיתעכל המאכל שבמעיו, ואח"כ כתב נתעכל "המזון" וכן בסודה"ק כתב והוא שלא נתעכל המזון לכן נלענ"ד דהנה באמת שיעור עיכול אינו שוה בכל המאכלים יש מאכל שממהר להתעכל ויש מאכל שקשה להתעכל והנה נראה פשוט דאם אכל סעודה פת ובשר אע"ג שהבשר עדיין לא נתעכל מ"מ אם נתעכל המזון שוב ל"ש ברהמ"ז דעיקרו על הפת אמנם אם ספק שעדיין אינו רעב ויודע שעדיין לא נתעכל המאכלים אך ספק לו אם זה ששבע הוא מהמזון או שהמזון כבר נתעכל רק שהמאכלים אחרים עדיין לא נתעכלו נראה דמחויב לברך ברהמ"ז כיון דהוי ספיקא דאורייתא אמנם ז"ד אם לא בירך בודאי אמנם בספק אם בירך או לא נראה דא"ח לברך ברהמ"ז אלא אם יודע בבירור שעדיין לא נתעכל המזון שבמעיו אמנם בספק פטור דהוי ס"ס א' דילמא בירך ואת"ל דלא בירך עדיין דילמא כבר נתעכל המזון והא דאינו רעב הוא מחמת שלא נתעכלו עדיין שאר המאכלים ושוב א"ח לברך ומעתה יאירו לנו מאוד ד' הר"מ ז"ל בדקדוק לשונו הזהב מי שאכל ושכח ולא בירך אם נזכר קודם שיתעכל המאכל אע"פ שיוכל היות שהמזון שבמעיו כבר נתעכל מ"מ חייב לברך מספק אמנם אם נתעכל המזון שבמעיו בבירור א"ח לברך ברהמ"ז אמנם ז"ד בודאי חיוב אבל בספק בירך ברהמ"ז חייב לברך ברהמ"ז והוא שלא נתעכל המזון בבירור אבל בספק פטור משום ס"ס כנ"ל והוא נקודה נפלאה בכוונת הר"מ ז"ל

אמנם יש להעיר לכאו' לפי"ד הבעל המאור ז"ל דנהי דאינו חייב לברך ברכת המזון מה"ת כ"א בשאכל כדי שביעה מ"מ השביעה ל"צ שיהי' דוקא מה' מיני מזון והכל מצטרף לכדי שביעה ועי' א"ש בזה בס' כל"ח פ'