כלי חמדה דברים קח

להקל ואינו מצוה אחת עם מה שמפורש בתורה ולכן יש שם מצוה על ברכת הארץ לחודא ושפיר עקרו רבנן בפועלים והניחו אותם לברך מה שמפורש בתורה ובאמת לפי דרכינו שמקודם שנבנה ירושלים הי' ברכת הזן וברכת הארץ מה"ת יש מקום לומר דנהי דאח"כ נוסף ברכה מה"ת ומעכבין זא"ז ה"ד בשאפשר לברך כולם אבל בא"א לברך כולם חייב עכ"פ לברך אותם שיכול ויש להעיר בזה מהא דאמרינן במנחות ד' ל"ד ע"א בהא דד' פרשיות שבתפילין מעכבין וא"א ומקשינן בגמ' פשיטא ולהנ"ל י"ל דרבותא גדולה הוא דקמ"ל דלא הי' נוהגת מצות תפילין אף בשני פרשיות דקדש והי' כי יביאך שנאמרו עוד קודם מתן תורה עד שנצטוו גם בפ' שמע והי' אם שמוע דאם הי' נוהגות מקודם שוב י"ל מסברא דא"מ זא"ז כשא"א לקנות ד' פרשיות ולקיים מצות תפילין בשלימות וכבר הערו בזה האחרונים אם מצות תפילין היו נוהגין מקודם שנאמרו כל ד' פרשיות ועי' בפ' ואתחנן בענין בל תוסיף סוף אות ו' מ"ש בזה

(ג) ברכות י"ד ע"א בעי' מני' אשיאן תנא דבי ר"א מר' אמי השרוי בתענית מה שיטעום וכו' עי' היטב בסוגי' וברש"י ותוס' והנה כפי המתבאר מסתימת ד' רש"י ז"ל נראה להדי' דס"ל דפירוש מטעמת היינו אפי' בבולע רק דהשאלה הוא מפני שאינו מכוין לאכילה אלא לטעום התבשיל אינו בגדר אכילה ולכאו' צ"ב דמה בכך דאינו מכוין ואטו אכילה צריך כוונה ויותר פלא בכסף משנה פ"א דברכות ה"ב שכ' ואפשר לתת סמך לדבר דטעמא משום דכתיב ואכלת ושבעת וברכת שיהי' לו כוונת אכילה משמע ורביעית אע"פ שהיא מטעמת כוונת אכילה יש לה עכ"ל ואינו מובן לכאו' כוונתו ואולי י"ל בכוונתם עפמ"ש הרי"ק דבאמת אין אכילה פחותה מכזית והא דח"ש אסור מה"ת היינו משום דאחשבה לאכילה א"כ ז"ד כשרוצה לאכול אבל כשרוצה לטעום את התבשיל אם צריך מלח או תבלין אינו מחשיבו לאוכל ושפיר אינו בגדר אכילה איברא דזה מספיק לענין שלא יחשב אכילה אבל לענין ברכה דתלי' בהנאה דאסור להנות מעה"ז בלא ברכה ולכן אפי' כ"ש אסור ול"צ אכילה א"כ מה בכך דאינו מכוון לאכילה ומ"ש מרן הכ"מ ז"ל דילפינן ברכה ראשונה מברכה אחרונה תמי' הא לענין ברכה אחרונה צריך כזית דוקא וברכה ראשונה אפי' כ"ש הרי דלענין זה ל"ש למילך ברכה ראשונה מברכה אחרונה וידועין ד' הירושלמי תרומות מודה ר"ל באסיה"נ דח"ש עכ"פ הנאה הוי וא"כ לענין הנאה ל"צ סברת אחשבה וא"כ מה בכך דאינו מכוין ובאמת מלשון תשובת ר"א טועם ואין בכך כלום נראה דגם הנאה לא הוי וכמו"ש התוס' בשם הר"ח ז"ל בפי' הגמ' לפי שיטתו עיי"ש וכן מבואר בצל"ח דכן נראה מדקדוק לשון הגמ' וזה מוכרח דהרי ברכה תלי' בהנאה ול"צ אכילה דוקא וא"כ אכתי קשה מה מהני זה שאינו מכוין וביותר תימה על שיטת הר"מ ז"ל שנראה מד"ק דס"ל דענין ברכה קיל מתענית דבברכה ס"ל דאפי' בולע א"צ ברכה ובתענית אינו מתיר אלא בטועם ופולט וכמו"ש הכ"מ בשיטתו ולהנ"ל צע"ג דהרי בתענית י"ל דרק אכילה קיבל עלי' ולא הנאה וא"כ בח"ש ואינו מכוין צריך להיות מותר משא"כ לענין ברכה כיון דהר"מ ז"ל פסק דגם כ"ש צריך ברכה מטעם איסור הנאה שכ' להדי' דיש בו מעילה וא"כ מה בכך דאינו מכוין ול"ש אכילה הא מ"מ הנאה הוא וד' הכ"מ דיליף ברכה ראשונה מברכה אחרונה צע"ג לענ"ד: