כלי חמדה בראשית פו

מעתה אי איתרמי לי' תלתא מצותא לותיב לכולי' ביתי' אלא אמר ר"ז בהידור מצוה עד שליש במצוה עכ"ל הגמ'. וקשה לכאורה דסד"א דהו"א דקאי על שליש מממונו דצריך לפזר במצ"ע למה לא מקשה הגמ' מתקנת אושא דתקנו שלא יבזבז יותר מחומש א"ו כדאמרן דבתקנת אושא מיירי במצוה שאינה חיובית ובזה אמרו דהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש משא"כ הכא מיירי בגמ' במצוה המחויבת והו"א דמחויב לפזר שליש מהונו לקיים מצוה המוטלת עליו וע"ז מקשינן בגמ' אלא מעתה אי איתרמי לי' תלתא מצותא לותיב לכולהו ביתא ותרצינן דר"ז ל"ק כלל בדין זה אלא בדין הידור מצוה כן נראה פשטות דברי הגמ' וכן פירשו הסוגיא כל הראשונים ז"ל. אלא מה שאני מתקשה בזה דלפי"ז מה הוא האמת הגבול שגבלו חז"ל במצ"ע המוטלת עליו עד כמה הוא חייב לפזר עליו לקיים המצוה כי בכלל תקנת אושא לא הי' זה ועל שליש מהונו פשוט להגמ' דאין כאן חיוב וצ"ע גבול החיוב בזה במצ"ע כלולב ואתרוג וסוכה עד כמה הוא חייב לפזר עליו לקיים המצוה ועיין ברי"ף פ"ג דסוכה הביא דברי הגמ' הנ"ל ובר"ן ז"ל שם הביא דברי כל הגמ' ודברי הראב"ד ז"ל המובא בשטמ"ק ב"ק. והנה מלשון הראב"ד ז"ל כפי"מ שמובא בשטמ"ק ב"ק שכתב בזה"ל במצוה עד שליש קשיא לי' וכי יש דמים למצות ואיך יכול לומר שלא יקנה לולב ואתרוג אלא כדי כך וכך ומי שם להם דמים והלא מצוה א' תשוה כל ממונו וי"ל עד כדי שלא יבוא לכלל עוני ויצטרך לבריות כמו שאמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש עכ"ל נראה בכוונתו דשליש לאו דוקא רק דבמצוה הגבול באמת עד שלא יהי' חשש שיבוא עיד"ז לידי עניות וע"ז הביא ראי' מהא דאמרו חז"ל במצוה שאינה מחויבת שהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש מטעם חשש הנ"ל ה"ה במצוה המחויבת אע"ג דבודאי חייב לבזבז יותר מחומש מ"מ היכא שיש לחוש באמת שיעני ויצטרך לבריות פטור מחיוב המצ"ע המוטלת עליו, ולא אכחד כי כשאני לעצמי כתבתי בחידושי לב"ק די"ל פירוש הגמ' בענין אחר דאם אין לאדם שום עצה לקיים מצ"ע אלא אם יתן כל הונו בוודאי דמחויב ליתן כקושית הראב"ד ז"ל והא דאמר ר"ז אמר ר"ה במצוה עד שליש היינו במצות אתרוג ולולב דיש לו עצה לקיים המצוה ע"י מתנה ע"מ להחזיר להשתדל אצל אחר שיקנהו לו במתנה ע"מ להחזיר ע"ז אמר ר"ז אמר ר"ה דאעפי"כ מחויב ליתן עד שליש מהונו שיקיים המצוה משלו ושלא ישתדל אצל אחרים להשיג המצוה וע"ז מקשינן בגמ' דזה אין סברא כלל דא"כ בשביל שלשה מצות כאלו יהי' צריך ליתן כל ממונו וזה אינו מסתבר כיון דאפשר לו ליתן עצה שיקיים המצוה וממונו אל יחסר אין לו לאבד ממונו בשביל לקיים המצוה כהילכתה מן המובחר וע"ז תרצינן בגמ' אלא אמר ר"ז בהידור מצוה עד שליש במצוה והיינו כדאמרן דעד שליש יותר משוי' של המצוה חייב אדם לפזר משלו שיהי' המצוה משלו דגם זה בכלל הידור מצוה ולא מיירי כלל ר"ז ממי שאין יכול לקיים המצוה המוטלת עליו בשום אופן אם לא יפזר כל ממונו דבזה י"ל כיון דקיי"ל דאונסא כמאן דלא עבד לא אמרי' חייב אדם ליתן הונו לקיים מצות עשה ואפי' א"נ דבל"ת שאב"מ אינו חייב ליתן כל ממונו היינו טעמא דאונסא כמאן דלא עבד ולא עבר על הלאו אבל על קיום מצ"ע י"ל דפשיטא לש"ס דאם אין לו שום עצה לקיימה אלא אם יתן כל הונו חייב ליתן כל הונו וכל השו"ט בסוגיא הי' במצות לולב ואתרוג וכמו שכתבתי לעיל

אמנם מדברי רבותינו הראשונים ז"ל הרי מבואר להיפוך ופשיטא להו דא"צ לבזבז על עשה כל הונו עד שיעני ויצטרך לבריות. ודרך פילפול אמרתי טעמא דמילתא עפמ"ש הרביד הזהב פרשת