כלי חמדה בראשית פה

אל יבזבז יותר מחומש שמא יצטרך לבריות אמר ר"נ ואיתימא ראב"י מאי קרא וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך וברש"י ז"ל המבזבז לעניים מחומש שבנכסיו שלא יצטרך לבריות עכ"ל לכאורה צע"ג בכוונת רש"י ז"ל מה זה שהוסיף על האמור בגמ' הא טעם זה מבואר בגמ' שמא יצטרך לבריות ומה כוונת רש"י ז"ל בזה. ולכאורה עלה בדעתי בכוונת רש"י ז"ל להכריח דפירוש המבזבז היינו לעניים דבזה יש סברא לומר שאסור לו לבזבז הכל וסופו שיהי' הוא עני דהרי חייך קודמין לחיי חבירך ולכן כיון דאמרינן בגמ' שמא יצטרך לבריות ע"כ דהך מבזבז לעניים קאי דבזה שפיר מובן תקנת אושא שאל יבזבז יותר מחומש משא"כ בשאר מצ"ע אם ירצה לבזבז יותר מחומש הרשות בידו ולא תקנו חכמים בכלל בזה אמנם ברמב"ם ז"ל פ"ח מהלכות ערכין הי"ג כתב בזה"ל לעולם לא יקדיש אדם ולא יחרים כל נכסיו אלא כל המפזר ממונו "במצות" אל יפזר יותר מחומש. נראה מבואר מדברי הר"מ ז"ל דלמד דין זה דתקנת אושא קאי על כל המצות ולאו דוקא על צדקה רק דכללא דלא יפזר אדם במצות יותר מחומש ויש מקום לומר להיפך ג"כ דרש"י ז"ל מפרש על צדקה ומכ"ש מצות שבין אדם למקום לחודא דקילא מצדקה דהוי מצות שבין אדם לחבירו ויש בהם כמה לאוין ג"כ אמנם הר"מ ז"ל ס"ל דמבזבז לא קאי על צדקה דחמירי אלא על שאר מצות [וכבר העירותי בספרי חמדת ישראל חלק הלאוין אות ס"ד על הר"מ ז"ל פי"ג מהלכות גזילה ואבידה ה"י שלא כתב דעוסק במצוה פטור מן פרוטה דר"י אלא ממצות עשה עיי"ש] ויש לומר מקור לדברי הר"מ ז"ל הכא בשאילתות דר"א גאון סוף פ' תרומה שכתב בזה"ל ברם צריך אילו מאן דאתא ואמר בעינא דאפקיר נכסיי עד כמה יהבינן לי' רשותא למיתן. ת"ש דתניא המבזבז אל יבזבז יותר מחומש וה"מ מחיים אבל לאח"מ עד תילתא וכן הילכתא עכ"ל. מבואר מדברי השאילתות דלמד הפירוש במבזבז היינו בהפקר והנה הפקר אע"ג דהוא ג"כ מצוה מ"מ אינו כמו צדקה דהפקר בין לעניים ובין לעשירים וס"ל להר"מ ז"ל דבזה אמרי' דאל יבזבז יותר מחומש כיון דבהפקר ליכא לאוין כיון דכולל גם עשירים אמנם בצדקה י"ל דאינו בכלל זה ויש להעיר בזה לפ"ד רוב הפוסקים דצדקה הוי בכלל גבוה ואמרינן בי' אמירה לגבוה כמס"ל דמי. ועיי' בת' הרדב"ז ח"ב סי' תת"ב. ולכאורה הא בערכין (דף כ"ח ע"א) מבואר בגמ' דמקשינן על ראב"ע היינו ת"ק ותרצינן איכא בינייהו דר"א. מבואר דצדקה הוי בגדר הדיוט ואינו בגדר גבוה ומוכח מזה כשאילתות דר"א דתקנת אושא היינו בהפקר דוקא וכיון דכולל גם לעשירים הוי בגדר הדיוט אבל בצדקה שפיר י"ל דחמירי והבן כי קצרנו וסמכנו על המעיי'

ועיין בספר אתוון דאורייתא לידידי הגאון מוהר"י מבענדין נ"י כלל טו"ב שהאריך לברר דהפקר יש בו ענין מצוה ואם הי' רואה דברי השאילתות הי' שמח שנראה להדיא דעתו ז"ל דהפקר הוא מצוה וע"ז הוצרכו לתקן שאל יבזבז יותר מחומש אמנם זה נראה ברור דבין לדעת רש"י ז"ל ובין לדעת הר"מ ז"ל ל"ש תקנת אושא אלא במצוה שאינה עוברת ואינה מחויבת כמו שכתב הר"מ ז"ל להדיא לקמן אפי' בקרבנות שאדם חייב בהן הרי חסה התורה על הממון וכו' ק"ו לדברים שלא נתחייב בהן עכ"ל. מבואר מדברי הר"מ ז"ל דקאי על מצוה שאינה חיובית וממקומו הוא מוכרע כיון דנלמד מקרא דיעקב דאמר אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ויעקב אבינו לא קאמר אלא על נדרים שאינו חייב בהן אבל במצוה וצדקה המחויבת כגון דקיימא קמי' עניים ואין להם לאכול פשיטא דלא מיפטר בחומש ולהניח את העניים להיות רעבים ללחם וכ"כ בתשו' מאהבה ח"ג עיי"ש מה שהאריך בזה. וכן נראה מבואר מדברי הגמ' ב"ק (דף ט') דאי' התם אמר ר"ז אמר ר"ה במצוה עד שליש ומקשי' בגמ' מאי שליש אילימא שליש ביתו אלא