כלי חמדה בראשית פג

לית בי' איסורא ודברינו בשיטת רש"י ז"ל נכונים

ובאמת בישוב דברי רש"י ז"ל לכאורה י"ל בפשיטות לפמ"ש הרמב"ן ז"ל ריש ויקרא דקרא דונרצה לו לכפר עליו דבחייבי לאוין בשוגג מדלא כתבה התוה"ק בהם כפרה ע"כ דאין צריך כפרה וריצוי כלל וא"כ י"ל דס"ל לרש"י דדוקא בנדר דמהני שאלה ויש לחשוש לבל תאחר במזיד כנ"ל שפיר הוי תקלה משא"כ בנדבה דל"ש שאלה כ"א בפתח א"כ ל"ש חשש בל תאחר כ"א בשוגג וזה לא הוי בגדר תקלה דלאו בשוגג כיון דא"צ כפרה לא הוי בגדר תקלה לכן פירש רש"י ז"ל משום תקלה דגיזה ועבודה דיש בו מעשה בשוגג ושפיר הוי תקלה בשוגג כיון דחזינן דצריך כפרה וא"צ כלל לחלק בין לאו שיש בו מעשה ללאו שאב"מ

אמנם באמת בעיקר דברי הרמב"ן ז"ל נראה ברור דאין הפירוש ברמב"ן ז"ל דא"צ כפרה כלל דאין זה שום סברא דשוגג לא יהי' צריך כפרה כלל ובפר בשוגג דחייבי מיתות בידי שמים ושגגת מיתת ב"ד שאין בהם כרת כמו מגדף שהביא הרמב"ן ז"ל בעצמו שם לומר דבכל אלו בשוגג אין כאן תקלה כלל וא"צ ריצוי אלא ברור הדבר בכוונת הרמב"ן ז"ל דל"צ בהם ריצוי קרבן כיון שהתוה"ק לא אמרה בהם קרבן על שגגתו כמו בכל שוגג בחייבי כריתות ע"כ דא"צ קרבן ומהני תשובה גרידא לתקן כל פגם החטא אבל לא דנימא דאין כאן תקלה אם עובר בשוגג זה בודאי לא יתכן לומר כן וראי' ברורה לזה דהרי קיי"ל מתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה והוכיח מזה הר"ן ז"ל בסוגיא דשופר של עולה דה"ה במצוה היכא דנהנה א"צ כוונה דהנאה הוי כמו כוונה עיי"ש א"כ אכתי קשה אמאי לא נימא דעולה מכפר על אכילת נבילות וטריפות דאע"ג דאינו מכוין מ"מ כיון דנהנה הוי לי' כאלו מכוין וא"כ פשיטא דצריך כפרה ושוב י"ל דע"ז עולה כפרת ובזה ודאי לא יתכן לומר דאין כאן איסור כלל בשוגג כיון דנהנה חשיב כמכוין ועיין בשבת (דף קכ"א) דפשיטא להש"ס דקטן אוכל נבילות דומה לאיסורי שבת אע"ג דקטן הוי כשוגג והוי רק שוגג באיסור לאו דא"צ כפרה ע"כ כיון דנהנה חשיב כמכוין. ובזה כתבנו בחידושי ביצה לבאר דברי התוס' שם (דף כ"ה ע"ב) ד"ה אורח ארעא קמ"ל שכתבו לפרש הא דאמרו חז"ל נטיעה מקטע רגליהון דקצביא יען שממהרין לאכלו בלי בדיקה ואם נמצא אח"כ טריפה נענשין כשוגג ואין דינם כאונס עכ"ל מבואר מדברי התוס' דגם בשוגג בלאו איכא עונש וכתבנו דכוונת התוס' רק בלאו דאכילת טריפות כפמ"ש הר"ן הנ"ל דנהנה חשיב כמכוין א"כ כמו דלענין מצוה אמרינן דהוי כוונה ה"ה לגבי עבירה הוי כונה רק דאין לוקין ע"ז כיון דלא הי' מזיד גמור והתראה אבל עונש איכא והארכנו בזה שם ואכ"מ. והא דל"צ קרבן היינו דתוה"ק אמרה דבזה ל"צ קרבן לכפרה עכ"פ מבואר מזה דהוי תקלה וע"כ דכוונת הרמב"ן ז"ל כדאמרן דאע"ג דהוי בגדר תקלה אם נכשל בשוגג בלאו מ"מ ל"צ קרבן לכפרה כיון דחזינן דבכל שוגג כתבה התורה קרבן והכא לא כתבה התורה קרבן ע"כ דאינו צריך קרבן לרצות אבל זה ברור ופשוט דהוי בגדר תקלה ומכשול אם נכשל בעבירת לאו בשוגג ובאמת בעיקר דברי הרמב"ן ז"ל שם יש לי עיון קצת דבסוף דה"ק הביא דברי המדרש דעולה מכפרת על הרהור הלב והביא מקרא דאיוב אולי חטאו בני וברכו אלקים בלבבם הדא אמרה שאין עולה באה אלא על הרהורי הלב וקשה הא מברך השם הוי עיקרו בלב וא"כ ממ"נ אם כוונתו על שוגג הלא כתב הרמב"ן ז"ל דא"צ עולה לכפר ואם במזיד מה מהני עולה הא נראה פשוט דמגדף בלב במזיד הוי בר חיוב מיתה אלא דהב"ד אין יכול להענישו משום דא"י המחשבה אבל ברור דלא יתכפר בעולה. ועלה בדעתי דבדקדוק נקט בקרא וברכו "אלקים" דהוי כינויין והוא רק באזהרה ושפיר י"ל דהוי רק כמו