כלי חמדה בראשית פב

דאמרינן אמל"ג מהני שאלה גם בחרטה

ומעתה י"ל דזה כוונת רש"י ז"ל דדוקא בנדר דחייב באחריות אז באפריש ולא אקריב שייך תקלה מצד חשש בל תאחר כיון דיכול לבוא לידי מכשול לעבור על בל תאחר שיחשוב שיתשל אח"כ על ההקדש ולא יהי' בל תאחר ולא יחוש דילמא לא ימצא פתח לנדרו כיון דמהני בחרטה משא"כ בנדבה דהיא ברשות גבוה ממש וצריך פתח דוקא וא"כ ליכא חשש תקלה משום ב"ת במזיד דאטו בשופטני מסקינן ול"ש לחוש אלא על בשוגג וזה אין חשש משום דהוי לשאב"מ לכן פי' רש"י ז"ל דהחשש הוא משום שיכשל בשוגג בגיזה ועבודה. וז"נ בדעת רש"י ז"ל ומתאים לדבריו ז"ל בריש ברכות הנ"ל ודו"ק

איברא דבעיקר הסברא שכתבנו דבלאו שאב"מ בשוגג לא מיקרי תקלה הנה ידעתי כי הרב אומר להיפך ה"ה רבן של ישראל הגאון מליסא ז"ל בספרו מקו"ח בדיני בדיקה וביטול שכתב לחדש דלכן בחמץ אף שאינו ידוע שיש חמץ בביתו הוי כעובר עבירה דאורייתא בשוגג אע"ג דמתעסק בעלמא הוא משום דדוקא בלאו שיב"מ אמרינן דמתעסק לא אסרה תורה אבל כשאסרה תורה דבר שאין בו מעשה כגון בחמץ שאסרה התורה שלא יהי' חמץ בבתו גם מתעסק אסור אלו תוכן דה"ק עיי"ש. ואם אמנם כי בתשובת רעק"א ז"ל חשב חילוק זה לדוחק מ"מ לדעתו ז"ל מתעסק הוי עבירה רק דמחטאת פטרה רחמנא אותו ואין נפ"מ בין יש בו מעשה או אין בו מעשה עיין בתשובותיו סי' ח' שכתב כן לענין בל יראה אמנם בכ"ז תורה הוא והרשות נתונה לכל תלמיד לומר כל מה שנראה לו. ולענ"ד נראה כדאמרן דלא לבד שהוא דוחק כמ"ש רעק"א ז"ל אלא שא"א לאומרו דבלאו שאב"מ בשוגג יהי' עבירה כיון דאין כאן לא מעשה איסור ולא מחשבת איסור

אמנם ביאור הענין בדעת הפוסקים דעובר על בל יראה אף שאין ידוע לו מהחמץ נלע"ד דסוברים כיון דכתיב בתוה"ק לא יראה לך והיינו כמ"ש הרא"ש ז"ל שלא יהי' חמץ בביתו במקום שראוי ליראות הטילה התוה"ק החיוב עליו שלא ימצא חמץ בביתו דאם יהי' החמץ בביתו אף בלא ידיעה עובר בהלאו ומוטל עליו כל טצדקי שלא יהי' חמץ בביתו שלא יוכל לבוא לידי כך וזה נכלל בדברי הרא"ש ז"ל ואין זה דומה לבל תאחר ובל תותירו דהלאוין נאמרו לנוכח עליהם שלא יעברו ולכן אם הוא בשוגג ליכא איסור כנ"ל משא"כ בחמץ דנאמר בלשון לא יראה שפיר י"ל דהכוונה שלא יהי' חמץ בביתו ואין הלאו עליו שלא ישהה החמץ בביתו אלא שהתורה גזרה שלא יהי' חמץ בביתו וממילא מוטל עליו כל טצדקי דאפשר למיעבד שלא יהי' אצלו חמץ ואם יש לו חמץ אע"ג שאינו ידוע עובר בלאו משא"כ בלאוין שאסרה התורה על האדם שלא להותיר מבשר הפסח או שלא לאחר נדרו נראה הסברא כמו"ש דאם נכשל בשוגג ואינו מכוין כלל לאחר או להותיר הוי מתעסק גמור ואין כאן עבירה כלל. ויש להביא ראי' לזה מדברי התוס' סנהדרין (דף ס"ב ע"ב) ד"ה להגביה את התלוש שהקשו על שמואל דלמה צריך הטעם דמלאכת מחשבת לפטור מתעסק דשבת ת"ל מדכתיב אשר חטא בה ועיי"ש מה שתירצו בזה ולדברי רעק"א ז"ל דמתעסק רק מחטאת פטרה רחמנא אבל איסור תורה איכא א"כ שפיר צריך שמואל לומר הטעם דמלאכת מחשבת דמה"ט מתעסק אין כאן איסור תורה אלא ודאי דפשיטא להו להתוס' דמתעסק אין בו עבירה של תורה כלל וכיון דזה מודה רעק"א ז"ל שדוחק לחלק בין לאו שיש בו מעשה ללאו שא"ב מעשה א"כ ממילא ה"ה דלאו שאב"מ אין איסור של תורה במתעסק וא"כ הדרה קושיא לדוכתא מחמץ וע"כ כמ"ש דחמץ שאני. ולבי אומר לי שגם הג' מקו"ח ז"ל אינו כותב סברתו אלא בחמץ אבל בלאו שאב"מ שהזהירה התורה על האדם שלא לעבור עליו גם הג' ז"ל מודה דמתעסק