כלי חמדה בראשית עו

יוכל לאסרה עניו מצד שוי' אנפשה חד"א. ויש לעיי' בזה א"נ דשוי' אנפשה חד"א הוא מצד קונם ומד"ת קונמות מפקיעין מידי שיעבוד רק מצד אלמוהו חז"ל לשיעבודה דאשה אינו מפקיע א"כ בב"נ דל"ש אלמוהו שוב מהני שוי' אנפשה חד"א להפקיע מידי שיעבוד. אך י"ל דבב"נ אף אי נימא דמוזהר על בל יחל מ"מ אינו דומה כקדושת הגוף דנימא דמפקיע מידי שיעבוד דבב"נ לית בי' הקדושה שיש בישראל בקונמות וצ"ע בזה

ומדי דברי בענין זה ארשום בזה מה שנתוכחו האחרונים ז"ל אי הא דאשה נאמנת לומר טמאה אני לך מצד נדה אם היא מצד נאמנות שדעת הג' מליסא ז"ל דהוא מצד נאמנות. אמנם השב שמעתתא ז"ל שער ו' פי"ט דעתו ז"ל דלטומאה אינה נאמנת רק מצד שוי' אנפשה חד"א והביא ראי' ע"ז מדמהני אמתלא דאם הי' מצד נאמנות לא הי' מהני אמתלא וכבר הארכנו בזה במק"א לפלפל בדבריהם ז"ל

אמנם בעיקר הדבר מצאתי כעת בלבוש אהע"ז בשילהי הספר יש שם תשובה מהגאון הלבוש ז"ל וכתב בזה"ל ואומר אני שכהן זה אפי' חזר בו ע"י אמתלאות נכונות אין אנו רשאין להאמין לו חדא שאין זה לדמותה לנדה שאמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני שמאמינים לאמתלאה דשאני נדה שמצינו בה שהתורה האמינתה לה על עצמה בספירתה דכתיב וספרה לה ולכך האמינו לה חז"ל באמתלא נכונה עכ"ל ודבריו ז"ל אין להם ביאור אחר רק אם נימא דסובר כהש"ש הנ"ל דנאמנות דטומאה אינה מצד נאמנות רק מצד דשוי' אנפשה חד"א. אמנם נאמנות על טהרה הוא מצד נאמנות וסובר הרב ז"ל דלכן אין ראי' מנדה לשאר דוכתי שאמרי' בהן שוי' אחד"א דיהי' מהני אמתלא כיון דהדיבור השני לא עדיף מהדיבור הראשון אין בו כח לסתור את השוי' אנפשה ודוקא בנדה דהדיבור דטהורה הוא מצד נאמנות לכן מהני אמתלא ובאמת יש הרבה להאריך בזה ויש אתנו גם דרך אחר בהבנת דבריו ז"ל אמנם יען כי העיקר נראה דכוונתו ז"ל כדאמרן אין רצוני להעלותו על הספר ואי"ה עוד יתבאר בזה במק"א כל דברי הלבוש בת' שם אשר צריך ביאור ועוד לא מצאתי שיזכרו דבריו בזה בשום ספר. ועיי' בת' חוט השני סי' טו"ב שג"כ השיב על נדון הנזכר בת' הלבוש ולא הביא דבריו

ה) (כ"ז ג') ועתה שא נא כליך וגו' וצודה לי צידה וברש"י ז"ל שא נא וכו' שלא תאכילנו נבילות. וצודה לי צידה. ולא מן הגזל. לכאורה יש לעיי' הא גזל הוא מז' מצות וכיון דצוה לו על נבילות א"כ מכ"ש על גזל דהוא מז' מצות ב"נ ולמה הי' צריך בזה אזהרה מיוחדת. ונ"ל בזה לפי"מ דמבואר לקמן ברש"י ז"ל דשני גדיי עזים הי' אחת לפסח ואחת לחגיגה וא"כ מסתמא צוה יצחק לעשו ג"כ לשחוט עבורו לקרבן פסח ומה"ט צוה לו שיהי' בשחיטה אע"ג דב"נ נחירתן זו היא שחיטתן כיון דבקדשים צריך שחיטה דוקא. ואע"ג דקדשי ב"נ נראה דאין טעונין שחיטה כמ"ש לעיל בפ' נח מ"מ קרבן פסח דכל בן נכר לא יאכל בו וכל ענינו רק משום קדושת ישראל בודאי צריך שחיטה. ומעתה הי' חושש יצחק כיון דעשו יראה שאביו סובר שישראל גמור הוא ומותר באכילת הפסח שגר תושב אסור בו א"כ ממילא יהי' מותר לגזול הפסח מעכו"ם כיון דאצל ישראל גזל עכו"ם מותר לכן צוה אותו על הגזל והטעם י"ל כמ"ש היראים דאע"ג דגזל עכו"ם מותר מ"מ לכם לא הוי וכיון דיצחק הי' רוצה לצאת בו ידי פסח ממילא הי' צריך שיהי' שלו ממש ולזה אמר וצודה לי צידה שיהי' שלי וגזל עכו"ם אע"ג דמותר מ"מ אינו שלו. ואפי' למ"ד גזל עכו"ם אסור מה"ת ג"כ י"ל דהא דהי' צריך לצוות לו על הגזל לפימ"ש הח"צ בת' דאע"ג דגזל עכו"ם אסור מה"ת אינו מצד שהוא ממון העכו"ם רק כדי שלא ירגיל הישראל את עצמו בגזל ומעתה נראה פשוט דאע"ג