כלי חמדה בראשית סו

קרא דונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת דמכאן דייקינן דאסור לאכול קודם שיתן לאכול לבהמתו וא"כ למ"ד ושבעת זו שתי' הרי מבואר באותו קרא דגם לענין שתיות האדם הבהמה קודמת לאכילה עכ"פ ולומר דכוונת הספר חסידים באמת כן הוא דרק בשתיות אדם ובהמה האדם קודם אבל אכילת בהמה ושתיות אדם ג"כ בהמה קודמת זה אינו במשמע. וגם מדברי האחרונים בש"ע לא משמע כן אלא דכללא הוא דלשתות מותר אפילו קודם שיתן לאכול לבהמה. והנראה לפענ"ד בענין זה דהנה יש שני עניני שתי' יש ענין שתי' שהוא לצמאון של אדם וזה אין לו שייכות לאכילה ויש שתי' שהיא אחר אכילה להשלים הסעודה וזה ענין ושבעת זה שתי' שבאה אחר אכילה ובשתי' זו אמרה התוה"ק דאכילת הבהמה קודמת אמנם בשתי' דהיא לצמאון ולא מכח אכילה מזה לא דברה התוה"ק ובזה שפיר י"ל דאותה שתי' קודמת לאכילת בהמה ועיי' בת' כתב סופר או"ח סי' ל"ב שלא הרגיש בכ"ז שכתבנו. ולענ"ד הדברים ברורים למבין

אמנם בעיקר דברי הספר חסידים שמחלק בין שתי' לאכילה מכח הני ב' ראיות כבר הביא הג' בעל יד אפרים ז"ל דברי האור החיים ז"ל בפרשתינו שהקשה על רבקה דלמה נתנה מקודם לאלעזר לשתות טרם שנתנה לבהמה ותירץ כי יען שתבע אותה להשקותו הרגישה שבטח יש לו צער מזה והוא צמא ובכה"ג אדם קודם והנה לפי מה שכתבנו נראה דהמה כד' ס' חסידים הנ"ל דגם ספר חסידים מודה דאם אינו צמא הבהמה קודמת גם לשתי' רק דבצמא אז האדם קודם כמו שתראה מדקדוק הלשון בס' חסידים וכמו שכתבנו שמוכח מקרא דושבעת זו שתי' וע"כ כדאמרן

אמנם מה שיפלא בעיני על הס' חסידים הוא הראי' שמייתי מהא דאמר הקב"ה למשה רבינו והשקית את העדה ואת בעירם (ועיי' ביד אפרים שם ובת' כ"ס הנ"ל ותראה פלא שהנך גדולי הדור לא טרחו לעיי' בס' חסידים בפנים ולא ידעו שבס"ח מובא ראי' זו] וזה לפע"ד תימא גדולה דהרי ברור הדבר שזה שאמר הקב"ה והשקית את העדה ואת בעירם אין הטעם משום צער בע"ח דהרי משום צעב"ח אין שייך לעשות נס שהוא למעלה מן הטבע דכל הברואים הם רק תחת הטבע רק כמו שאמרו חז"ל וילפינן מזה דהתורה חסה על ממונן של ישראל ולהראות גודל חיבתן של ישראל לפני המקום שאף בשביל ממונם הוציא מ"ר ע"ה מים מן הסלע וברור הדבר שאף הי' ממון של ישראל מה שאינו בע"ח צריך למים שלא יתקלקל הי' ג"כ בכלל הנס הזה כיון שנעשה רק בשביל שהוא ממון ישראל ולא מפני שהוא בע"ח וא"כ איך שייך לומר דבזה הבהמה קודמת לאדם כיון דמצד הבע"ח לא הי' שייך בזה נס כלל והבן היטב כי הדברים אמתיים לפענ"ד

ועפי"ז נראה לפענ"ד לתרץ קו' הטו"א ז"ל בר"ה (ד' כ"ז) על הא דמבואר במנחות (דע"ו ע"ב) לענין לחה"פ דניקח מן החטים משום דהתורה חסה על ממונן של ישראל ואמרינן היכא רמיזא דכתיב והשקית את העדה ואת בעירם. ואמאי לא הביא הגמ' דמנחות ראי' דהתורה חסה על ממונן של ישראל ממשנה דנגעים פי"ב מ"ה מהא דוצוה הכהן ופנו את הבית שלא יטמאו כלי חרס שאין לו טהרה במקוה הרי מבואר מזה עד כמה התור' חסה על ממונן של ישראל אמנם לדברינו הנ"ל נראה דזה בוודאי ידעינן דהתורה חסה על ממונן של ישראל ומהכ"ת לגרום היזק לבעה"ב שיש לו נגע בביתו במה שנוכל להציל ע"י הוצאה לחוץ טרם שיטמא הכהן

אמנם זה דוקא אם אינו נוגע לכבוד שמים אמנם בלחה"פ דהוא קרבן