כלי חמדה בראשית סה

ואולי י"ל דאינו ראי' מהספורנו דבכל מקום יהי' דיבור קנין גם בקרקע די"ל דהכא שאני כיון דאברהם אבינו אמר גר ותושב אנכי עמכם ופירש רש"י ז"ל שאטלנה מן הדין כיון דארץ ישראל מוחזקת וא"כ י"ל אע"ג דכעת הי' של עפרון מ"מ אינו יותר מקנין פירות כמ"ש התוס' ר"ה (די"ג) וא"כ שפיר מהני הקנין בדיבור משא"כ דמי שיש לו קה"ג בקרקע אולי לא אלים דיבור להוציאו מרשותו ולהכניסו לרשות אחר ויש להעיר עוד בזה עפמ"ש במק"א לבאר טעמו של הר"מ ז"ל דפסיק דגם בהקדש תוכ"ד דיבור כדיבור דמי וצ"ע בזה טעם הר"מ ז"ל ואמרנו דטעמו ז"ל דהי' קשה לו מפני מה אמירה לגבוה כמסירתו להדיוט ואמאי הוי קנין להקדש באמירה דאין לומר מצד לא יחל דברו דאין נדר עושה קנין. והכריח מזה הר"מ ז"ל דהקדש שמקדש לשמים אדם עושה בלב שלם מאוד וכיון דגמר ומקנה לכן מהני קנין בדיבור ג"כ ולכן אמירה לגבוה כמס"ל ולפי"ז צדקו ד' הר"מ ז"ל דאמרינן בי' תוך כדי דיבור כדיבור דמי כמו שכתב הר"ן ז"ל הטעם דגבי מקדש ומגרש אמרינן תוך כדי דיבור כדיבור דמי משום דהני דברים אדם עושה אותן בגמר דין וכיון שמוכרח דגם בהקדש אדם עושה אותו בגמ"ד שוב ל"מ חזרה תוך כדי דיבור וזה נכון בדעת הר"מ ז"ל ומעתה כיון דקי"ל דגם בקרקע סגי הקדש בדיבור מוכרח דסברא זו דהיכי דגמר ומקנה הוי גם דיבור קנין הוא גם בקרקע

אך לכאורה יש לדחות דהרי באמת מבואר בירושלמי פ"ק דקידושין סוף הלכה ז' דהטעם דאמירה לגבוה כמס"ל היינו משום דלד' הארץ ומלואה והיינו מטעם דאם מקדישו לד' הרי ממילא של השם מצד חצר אך י"ל דזה דלא סגי האי טעמא לפמ"ש הרמב"ן ז"ל דאע"ג דחצר הקדש קונה להקדש א"ב מעילה ומעילה הוא רק מה שנתקדש ע"י התנאתו של אדם וא"כ אכתי צריך לטעם דגמר ומקנה

ומעתה במחובר דקי"ל באמת אין מעילה במחובר שוב י"ל דהטעם דאמל"ג מצד טעם הירושלמי דגבוה קנו מטעם חצר דכל היכא דאיתא ברשות גבוה איתא. אך לקושטא דמילתא ז"א דהרי אע"ג דקי"ל דאין מועלין במחובר מ"מ במקדיש עצים מחוברים מועלין בגדוליהן אע"ג דהגדולים נתקדשו רק מטעם הקדש הקרקע וע"כ דגם בקרקע מהני ההקדש מכח דיבורו דגמר ומקנה כנ"ל. איברא דיש לדחות דלטעם הירושלמי באמת ל"צ כלל לומר דהדיבור הוי קנין רק כיון דע"י דיבורו החצר קונה אותו להקדש אית בי' מעילה וא"ד לחצר הקדש שכתב הרמב"ן ז"ל דא"ב מעילה דהתם היינו טעם משום דאינו בא מכח הקדש אדם משא"כ הכא

אך עיקר דברי הירושלמי דטעמא באמל"ג צ"ע דאיך שייך בזה קנין חצר כיון דהוא חצירו של הדיוט. וכנראה עיקר כוונת הירושלמי דלכן מהני אמל"ג כמסירה להדיוט כיון דא"נ דההקדש חל ע"י אמירה הרי שוב ל"צ מסירה לרשות מיוחד כלל דהקדש כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ול"ש בזה שינוי רשות וא"כ שוב מהני אמירה כיון דאם נתקדש באמירה ה"ה ברשות הגבוה בכל מקום אבל לא מטעם חצר הקדש כיון דבאמת הוא חצר הדיוט. ויש להאריך הרבה בזה ואכמ"ל

ד) בס' חסידים סי' תקל"ח כתב בזה"ל לענין צמאון אדם ובהמה יתנו לאדם תחילה ואח"כ לבהמה דכתיב ותאמר אליו גם אתה שתה ואח"כ גם לגמליך אשאב וכתיב והשקית את העדה ואת בעירם העדה תחילה ואח"כ את בעירם אבל באכילה הבהמה קודמת וכו' עיי"ש והנה לכאורה יש לעיין דהרי בקרא דכתיב דבאכילה הבהמה קודמת והוא