כלי חמדה בראשית ס

רש"י והרע"ב ז"ל הא דנשרפין לא יקברו משום חשש תקלה כבר הרגיש בזה רע"א ז"ל וי"ל עפ"ד החת"ס בת' ח' או"ח סי' ק"פ דערלה וכה"כ אין חיוב לשרפו אלא השורף מצוה קעביד אבל אין חובה לשרפו וא"כ י"ל דאין לאסור מצד מבטל מצותו וצריך לבוא מטעם תקלה וי"ל עוד בדעת רש"י ז"ל דס"ל לענין שריפת קדשים דמקיים המצוה גם באכילה לכלבו וגם זה בכלל א"ש קדשים ביו"ט נראה דס"ל דכל ביעור הוא בכלל שריפה אך זה רק ביעור שלא יוכל לבוא שום מכשול מזה כמו להאכילו לכלבו זה דומה לשריפה משא"כ קבורה כיון דיכול לבוא לידי מכשול אין זה בכלל שריפה ושוב באמת אינו מקיים בזה מצות שריפה מה"ת ואסור משום דמבטל מצוה ועי' בלשון רש"י ז"ל תראה שלא כתב משום חשש תקלה רק שזה אינו ביעור גמור ויש להאריך בכ"ז ואכ"מ] כיון דמפורש בתורה דצריך קבורה דוקא וראי' ברורה לזה מדלא הוזכר במשנה דתמורה גם מת ואמאי לא חשבה בכלל הנקברים א"ו דהמשנה אינו חושב אלא נקברין שהם מצד איסה"נ אמנם מת דמצד איסה"נ הוא נלמד מע"ע וזה מבואר במשנה אמנם מלבד זה הרי צריך קבורה מקרא ואין לו שייכות לפלוגתת ר"י ורבנן לכן לא קתני במשנה

ובזה א"ש מה שנתקשה הג' בעל מנ"ח ז"ל על הא דמקשינן בגמ' תמורה שם על הא דנקברין אפרן אסור מדם הנדה ובשר המת שנפרך טהורין מ"ל טהורין ומותרין ותמה הגז"ל דמאי קושיא הא במת מפורש בתורה דהוא בקבורה וא"כ הרי נעשה מצותו וצריך להיות מותר בהנאה ולהנ"ל לק"מ ושתי תשובות בדבר. א' דהרי הכא הופרכו מאליהן ולא נעשית בו עדיין מצות קבורה. ב' דברור הדבר דל"ש סברת התוס' אלא אם החיוב שריפה מחמת איסה"נ ואמרי' כיון דאמרה תורה לשרוף את האיסה"נ הזה הרי בזה נעשית מצותו פסק איסה"נ ממנו משא"כ במת כזה שחייב לקברו אינו מכח איסה"נ שבו אלא מגזה"כ דכי קבור תקברנו ומצד איסה"נ שבו אין בו מפורש חיוב קבורה רק הוא כע"ע שאפרן אסור א"כ ל"ש בזה נעשה מצותו כלל. שו"ר שכבר קדמנו בזה בת' נוב"י מהד"ק חיו"ד ס"צ וז"ב ופשוט ועי' בלבוש סי' תמ"ה שכ' על חמץ בפסח בזה"ל ולחכמים שא"צ לשרפו אין לו דין הנשרפין אלא דין הנקברין וקי"ל דכל הנקברין אפרן אסור כמו מת דאסור בהנאה דילפינן שם שם מע"ע עכ"ל ולכאורה דה"ק תמוהין במה שמדמה חמב"פ למת דוקא ומה כונתו בזה אמנם ברורן של דברים דכונתו דלא נימא דאע"ג דחכמים ס"ל דמקיים תשביתו בכ"ד מ"מ כיון דהוא משביתו הרי נעשית מצותו וצריך להיות מותר כמו שרוצה לומר הג' מליסא ז"ל ולהזהיר זה כ' הלבוש דאינו כן דהרי מת ג"כ מפורש בתורה חיוב קבורה מ"מ אסור בהנאה אפי' לאחר קבורה כמו ע"ע והטעם דקבורה אינו מפאת איסה"נ שבו כ"כ חמץ לחכמים דס"ל דחמץ מחויב בביעור מדכתיב תשביתו אינו מתיר איסה"נ שבו כיון דמצות תשביתו אינו מכח איסה"נ שבו אלא משום לאו דב"י. וראי' לזה דהרי תשביתו עיקרו בערב פסח ואז אינו אסור עוד בהנאה לחכמים דפליגי על ר"י וא"כ א"ז בכלל נעשה מצותו והתוס' שכ' דלר"י אפרן מותר בחמץ היינו לר"י לשיטתו דס"ל דגם לפנ"ז אסור מה"ת בהנאה ועוד כיון דר"י יליף מנותר ושם השריפה מכח איסה"נ שבו וה"ה בחמץ ולכן בשריפה אמרי' דהוי נעשית מצותו משא"כ אליבא דחכמים הוי כמו מת דאין במה שקוברין אותו נעשית מצותו להתירו בהנאה וז"ב בדעת הלבוש הארכנו קצת בזה מפני שכ"ת נגע בענינים אלו בתשובתו אמרנו לבאר ד"ז לענ"ד הקלושה

ב) עוד יש נפ"מ בין ב' הטעמים הנ"ל בכזית מן המת לדעת המל"מ דא"צ קבורה מה"ת אמנם משום דילפינן מע"ע גם כזית מן המת הוא מהנקברים