כלי חמדה בראשית נד

דב"נ אינם שייכים אלא בקרבנות שהן כולן כליל שעולים לגבוה לבד אבל שלמים שיש בהם אכילת כהנים ובעלים ואכילתן הוא עבודה דאמרינן משלהן גבוה קא זכו בזה אין האוה"ע נכללין והענין הוא שהשי"ת ברא את עולמו בכחות הטבע והעוה"ז מתנהג ע"פ טבעי ומשטרי השמים אמנם בחר ישראל עם סגולתו ונתן להם התוה"ק שעיד"ז יתקבלו את התורה וילכו בדרכי התוה"ק וינשאו למעלה מכחות הטבע ויהיו מושגחים ודבוקים בהשי"ת לבדו ואבינו הראשון אברהם שאמר לו הקב"ה צא מאצטגנינות שלך אין מזל לישראל הרים אותו השי"ת למעלה מכחות הטבע ורק הכל יהי' תחת השגחת השי"ת לבדו וכבר אמרו חז"ל רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות והכוונה נראה דזכות הוא מלשון זך דהיינו שמפני שרצה הקב"ה לזכך את עמו ישראל היינו שהחומר שלהם יזכך לפיכך הרבה להם תורה ומצות שעיד"ז שעוסקין בתורה ועושין כל ענייני הגשמיים לשם מצוה נתקדשו הדברים הגשמיים ונעשין לעניינים רוחניים וזה הרבה "להם" תורה ומצות שכל ענייני ישראל בעוה"ז יש בהם תורה ומצות לזכות אותם כנ"ל

ונראה דעניין זה רמז לו מלכי צדק מלך שלם שהוציא לחם ויין דלחם רומז לשתי הלחם בעצרת שהוא הקרבן האחד שאין ממנו לגבוה כלום דקיי"ל הכבשים אינן מעכבין את הלחם ובא בפני עצמו והוא קרבן שכולו לאכילת כהנים ומרמז שע"י כח התוה"ק יכול להקריב קרבן כזה שכולו לאכילת אדם ואעפי"כ הוא קרבן גמור אע"פ שאין למזבח ממנו כלום "ויין" הוא להיפוך שאין להדיוט ממנו כלום רק אכילת גבוה וזה שרמז לו מלכי צדק שבניו יהיו מקריבין לחם ויין וכמו דיין הוא קרבן כולו כליל כן הלחם הוא קרבן כזה אע"פ שעיקרו רק לאכילת כהנים והוא ע"י התוה"ק כמ"ש הרמב"ן ז"ל עה"ת דמה"ט דזו חמץ ג"כ להורות זאת שע"י התוה"ק יכול להקריב חמץ ג"כ להיות לרצון לפני השי"ת וע"ז בירך אותו ברוך אברהם וגו' קונה שמים וארץ היינו הי' כבר בבחינה זו שהי' עושה מארץ שמים שאת כל עניניו הגשמיים הקדיש אותם להשי"ת והי' כל אכילתו ושתיתו קודש כקדשי גבוה וממנו זכו בניו אחריו לקבל התוה"ק להיות זאת כל עבודתם כמרומז בשתה"ל בעצרת שבמתן תורה היו כל ישראל כהנים כדכתיב ואתם תהיו לי ממלכת כהנים והיו כולם ראוין לאכילת שתה"ל והי' זה הקרבן הגמור כיון שזה תכלית האמתי של ישראל כנ"ל וכל דברינו אלה מרומזים בתשובת השי"ת להשטן ששאל על א"א ע"ה שלא הקריב קרבן לפניו השיב לו השי"ת כלום עשה אלא בשביל בנו אם הייתי אומר לו זבח אותו לפני לא הי' מעכב והיינו שהי' נכון מיד בלי עיכוב להקריב את בנו לפני והיינו שיקר לו לקיים ד' השי"ת מכל עניינים שבעולם ולכן זה ששמח את עצמו בבנו הוא ג"כ רק בשביל שזכה בזה לקיים מצות השי"ת שצוה פרו ורבו וגם שנתקדש שם השם במה שראו כולם הנס הנפלא הזה זה הי' כל שמחתו של אברהם ובעבור זה עשה משתה א"כ זה עצמו הוא הקרבן האמתי כיון דכל תכלית המשתה והשמחה הי' לפרסם גדולת השי"ת והשגחתו בתחתונים ונתקדשה הסעודה בקדושת גבוה. וזה נראה נכון וברור בביאור דברי רש"י ז"ל: