כלי חמדה בראשית נא

אנו מברכין אשר קב"ו על העריות. ג' דאמאי דוקא על איסור עריות מברכינן ובכ"מ קיי"ל דאין מברכין על השלילה ובזה כבר העיר החת"ס ז"ל ונדחק בזה. אמנם לענ"ד נראה בזה ונקדים לתרץ ד' הר"מ ז"ל בשמונה פרקים פ"ו שחשב עריות בין מצות החוקיות וזה היפך ד' הגמ' יומא (דס"ז) דחשיב לי' במצות שכליות. כבר עמד ע"ז הגאון ר' ישעי' פיק זצ"ל ביומא שם

אמנם לענ"ד נראה פשוט דהר"מ ז"ל מחלק בין עריות שאסורין לב"נ זה הוא ממצות שכליות כיון שאין אסורין לו אלא אמו ואשת אביו ואחותו מאמו ובהמה וא"א וכ"ז יש לקרב אל השכל מה שא"כ עריות דישראל דאסורין עריות דאישות והם אסורים לעולם אף כשנפסק האישות מ"מ חמותו וכלתו ואשת אחיו ובת אשתו וכיו"ב אסורה לו לעולם זה אינו שכל כיון דהאיסור מכח אשתו א"כ כאשר יסיר האישות צריכות העריות להיות מותרות ולכן חשבו הר"מ ז"ל בכלל החוקים וראי' ברורה לזה דהרי הר"מ ז"ל בעצמו בפ"ט ממלכים כתב ע"ז מצות ב"נ דהם מצות שכליות וקשה הא עריות הם מכלל החוקים א"ו כדאמרן ובאמת הענין הוא בישראל כיון דקידושין הוא ענין קדושה כשקידש הקב"ה את ישראל שנשואין שלהן יהי' בהן קדושה רוחניות ולכן ההקדש לא נפקע אפי' כשמתה אשתו וכל העריות האלו אסורין. וזה הוא ענין שבב"נ ל"צ קרא להתיר כלל מיתת הבעל כיון דהוא רק קנין בעלמא ממילא ידעינן כשמת אחד נפקע קנינו משא"כ באשת ישראל צריך קרא להתירה לינשא. ועיי' בגור ארי' פ' וישב גבי תמר שכ' ג"כ כדברינו דבב"נ ל"ש כלתו כלל לאחר מיתת בנו והוא כדברינו וזה הוא ענין הברכה דאשר קב"ו על העריות דהיינו שקדשנו בזה שאסר לנו עריות לעולם ע"כ דהוא מכח שנעשה מנישואין ענין קדושה ולכן אסר לנו את הארוסות וזה בראה נכון ומתורץ היטב נוסח הברכה בעזהשי"ת

ד) במדרש רבה פ' נ"ב בקרא ואם אינך משיב דע כי מות תמות מכאן שאין התראה לבני נח עכ"ל המדרש. לכאורה יפלא מאוד. א) הא מיתה ביד"ש לא צריך התראה. ב) הא אין לך התראה גדולה מזו שהתרה בו הקב"ה שאם אינו משיב ימות. והנה לקושי' הא' י"ל דהמדרש ס"ל כרבא במכות (דף ט' ע"א) דדייק מיני' דאומר מותר קרוב למזיד הוא מדאמר לי' הקב"ה הנך מת על האשה אשר לקחת והכוונה על מיתה בידי אדם. וכן ס"ל להמדרש דמה שאמר לו הקב"ה ואם אינך משיב דע כי מות תמות היינו בידי אדם ולפי"ז בישראל הי' צריך התראה. ומה שנראה בישוב קו' הב' הנה בפשיטות י"ל דהרי קיי"ל דבישראל דצריך התראה צריך להתרות בו מאיזהו לאו נהרג אבל אם מתרין בו סתמא שהוא חייב מיתה אינו בגדר התראה וא"כ שפיר דייק המדרש מדאמר לו הקב"ה ואם אינך משיב דע כי מות תמות אע"ג דלא אתרי בי' הקב"ה שחייב מיתה משום שעובר על איסור דגזל או גילוי עריות דנפקא לן מויצו ד' על האדם ע"כ דב"נ א"צ התראה. איברא דיש לעיי' בזה עפמ"ש בספרי בדיני שבת אות ב' להוכיח מדברי הירושלמי דאין צריך להתרות בו הלאו של העבירה אלא אם מתרה בו שהוא בעונש מיתה ג"כ הוי התראה עיי"ש א"כ הדרא קושיא לדוכתא על דברי המדרש ז"ל ומלבד זאת קשה להעמיס זאת בכוונת המדרש כיון דמזה לא מוכח אלא שא"צ התראה כמו בישראל בכל פרטי' אבל לא שא"צ התראה כלל. ובאמת אם נבוא לומר בכוונת המדרש דכוונתו דא"צ פרטי דיני התראה כמו בישראל י"ל בפשיטות דהרי בישראל דבעי התראה שצריך שיהי' מקבל עליו ההתראה ובלא"ה אינו נהרג וא"כ הכא דאמר לו הקב"ה ואם אינך משיב מות תמות בדיני אדם אע"פ שאבימלך לא קיבל עליו התראה מוכח דב"נ א"צ כל פרטי