כלי חמדה בראשית קמב

ד"ה דמחל לי' ליקרי' שכתבו וצ"ל שהודיעו קודם לכן שלא יהי' כמתכוין לאכול בשר חזיר ואכל בשר טלה דצריך כפרה עיי"ש היטב אע"ג דכיבוד אב הוי ממצות שבין אדם לחבירו כמו"ש הר"מ ז"ל בפירוש המשניות ריש מס' פאה עיי"ש. אך התם הרי האב רצה באמת שלא ירחם ואע"ג דמחל לי' ליקרי' שלא יעבור על כ"א מ"מ בעצמותו רצה שלא ירחם ולכן שפיר הוי מחשבת איסור אע"ג דהוי רק איסור שבין אדם לחבירו משא"כ כשחבירו רוצה באמת ברע זה שעשה לו כי נתגלה לו שזה הוא הטוב האמיתי אז ל"ש בזה להענישו על המחשבה אף בדיני שמים כיון דשורש החטא הוא שלא יהי' רע לחבירו והרי לחבירו לא חטא כלל והבן היטב

ועיין ברש"י ז"ל במס' ב"מ (דף ע"ה ע"ב) על הא דאמר ר"י אמר רב כל המלוה לחבירו מעות בלא עדים עבר משום לפ"ע לא תתן מכשול. כתב רש"י ז"ל בזה"ל שעולה על רוחו של לוה לכפור עכ"ל. ולכאורה אינו מובן כוונתו בזה ונראה דהי' קשה לרש"י ז"ל כיון דקיי"ל דכופר הכל פטור משבועה להטעם דחזקה אין אדם מעיז פניו בפני בע"ח א"כ אמאי עובר בלפני עור כיון דאמרינן דחזקה שלא יכפור ויודה שחייב לו לכן פי' רש"י ז"ל דעברית לפני עור הוא משום שעכ"פ עיד"ז שמלוה לו בלא עדים עולה על רוחו לפעמים לכפור ואע"פ שלא יתקיים מחשבתו שלבסוף לא יהי' יוכל לכפור מ"מ בזה שמביאו למחשבה כזו ג"כ עובר על לפנ"ע לת"מ. ומבו' מדברי רש"י ז"ל דמחשבת איסור אפי' במה שנוגע בין אדם לחבירו הוי איסורא ויש על הגורם לזה איסור דלפנ"ע. אך מ"מ י"ל כדברינו דזה דוקא היכא שאינו נעשה לחבירו טובה מזה אח"כ אבל היכא שנצמח ממחשבתו הרעה עוד טובה לחבירו י"ל דא"צ כפרה כנ"ל. ובמק"א נסתפקתי במחשבת איסור שבין אדם לחבירו וחבירו כבר מת והוא מתכוין להמיתו אם יש בזה עבירה וצריך כפרה כיון דחבירו כבר מת ואינו בעולם שוב אין לו חלות למחשבה כלל והו"ל כמאן דליתא. וכתבתי עפי"ז לצדד במה שנשאלתי מחכם אחד באשה שבעלה הלך למדה"י וזינתה תחתיו וכאשר שאלו אותה על מה עשתה ככה השיבה שסברה שכיון שבעלה השליכה והרחיק ממנה נדוד אין איסור בזנות ואח"כ נתוודע בעדות המועיל בבירור גמור שבשעת שזינתה כבר מת בעלה אם מותרת לבועל והביא מדברי המוצל מאש בתשו' סי' מ"ו שחקר באשה שזינתה תחת בעלה ואח"כ נתוודע שבעלה מת אם מותרת לבעלה ושהגאון מוהרי"ט אלגזי ז"ל בספר קדושת יו"ט סי' י"ד תמה עליו כיון דאמרינן דצריך כפרה וסליחה א"כ פשיטא דנאסרה לבועל. והחכם הנ"ל פיקפק על דבריו שאינו ראי' משום דצריך כפרה בידי שמים לאסרה על הבועל כיון דשורש האיסור מכח ונטמאה וכיון שכבר מת בעלה הרי לא נטמאה כלל ומהיכי תיתי תאסר על הבועל ובתשו' שכתבתי לו הרביתי לפלפל בענין זה אמנם בנ"ד כתבתי שיש לצדד להקל כיון דלפי הצעת המעשה זינתה באומר מותר א"כ כל זה דאסורה לבועלה הוא רק מכח ומעלה בו מעל כמו"ש המהרי"ק בתשובה וא"כ שורש האיסור מכח בין אדם לחבירו שמעלה בבעלה וכיון שבעלה כבר מת יש לומר דאין על המחשבה שם איסור כלל ובכה"ג גם המהרי"ט אלגזי ז"ל מודה דמותרת לבועל. ועיי' בבאר הגולה למהר"ל מפראג ז"ל באר ד' שכ"כ לענין כאשר זמם ולא כאשר עשה דהטעם הוא דגולל אבן אליו חשיב ולכן העדים נהרגין בכאשר זמם אך זה דוקא בכאשר זמם אבל כאשר עשה הרי כבר מת ושוב ליכא המחשבה ואין מה לשוב עליהם ואם אמנם כי יש לחלק בין עדים זוממין דשם היו מזידין וכשמת כבר עשאו אשר זממו משא"כ במחשב להרוג את חבירו שסובר שחבירו חי עדיין מ"מ הסברא נראה כדברינו דאין זה שם מחשבת איסור כלל ויש להאריך עוד הרבה בבירור ענינים אלה ואכ"מ וכתבנו רק להעיר לבב התלמידים: