כלי חמדה בראשית קמא

והפר לה בעלה והיא לא ידעה שכבר הי' היתר גמור בעת אכילתה א"כ במחשבתה עכ"פ נהנית מאכילת איסור ולכן לוקית מ"מ וזה נכון לפילפולא. אמנם לקושטא דמילתא ז"א כמובן. ולולא שהי' מרן ז"ל מספק עלינו את הדבר נלענ"ד עיקר כמו"ש לעיל דזה נשמע במכ"ש מדין המשנה ולכן לא העתיקו הר"מ ז"ל. ובאמת הי' מקום עוד לומר בישוב דברי הר"מ ז"ל אי נימא כדעת הפוסקים דל"מ התרת חכם להתיר נדר האשה לאחר שקיים לה בעלה א"כ י"ל דדוקא באשה שנדרה בנזיר ולא ידעה שבעלה הפר לה הוי מחשבת איסור בבירור כיון דאם יקיים לה הבעל אין לה עצה להתיר את נדרה לכן לוקית מ"מ. משא"כ בנדר בנזירות ונשאל אח"כ לחכם דבשעה שעבר על נזירותו ג"כ ל"ה מחשבת איסור בבירור כיון דידע דיתשל על נזירותו. אך כ"כ למעלה כיון שמבואר בש"ע סי' רל"ד שעיקר כדעת הפוסקים דגם באשה מהני התרת חכם אחר הקמת הבעל קשה לומר בדעת הר"מ ז"ל להיפוך וזה פשוט

הנה הארכנו בזה לברר קצת ענין זה דמי שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה מפני שלא מצאתי מבואר עוד בפוסקים ועתה נשוב לדברי האוה"ח הקדוש שלכאורה יפלא דבריו הקדושים מאוד לא מיבעי' לפ"ד השטמ"ק שס"ל דעיקר תליא אם בשעת הסכנה הי' מעשה היתר שאז א"צ אלא כפרה אמנם אם המעשה הי' ג"כ אז איסור תליא בפלוגתא דמעשיו ומחשבתו ולמ"ד דאזלינן בתר מחשבתו הוי איסור גמור א"כ הכא בנידון אחי יוסף שבשעה שמכרוהו למצרים הי' באמת מחשבה ומעשה איסור. אך אח"כ נתגלה שהי' הכל לטובת יוסף וישראל א"כ למ"ד דאזלינן בתר מחשבה הוי איסור גמור של תורה. אך אפי' למ"ש להכריח לפי דעת הר"מ ז"ל דע"כ יש הבדל בין איסורי מאכל לשאר איסורין ג"כ קשה. א' דאיסור שפיכת דמים הרי בשביל שהורג נפש ושבוי כולהו איתנייהו בי' וא"כ הכא שמכרו אותו הרי הי' מחשבה ומעשה דאיסורא. ב' עכ"פ לדברי כולם הרי צריך כפרה וסליחה בדיני שמים ואפי' באיסורי מאכל ס"ל לר"י דחייב מ"מ וכן פסק הר"מ ז"ל וא"כ איך כתב האוה"ח ז"ל דזכאין אף בדיני שמים

ד) ולהצדיק את הצדיק שלא יהי' דבריו הקדושים תמוהין ומופלאין כ"כ נלענ"ד בכוונתו דאע"ג דפליגי רבה ורבא אי אזלינן בתר מחשבתו או בתר מעשיו היינו דוקא בעבירה שבין אדם מקום כיון דלהקב"ה אין נפ"מ או מחשבה או מעשה שהכל גלוי לפניו לכן אע"פ שאין הקב"ה מצרף מחשבה גרידא מ"מ כשעושה אותה בפועל הוי עבירה גמורה ושפיר י"ל דאזלינן בתר מחשבתו ואפי' למאן דס"ל דאזלינן בתר מעשיו היינו שיהי' חיוב גמור אבל עכ"פ צריך כפרה משא"כ בעבירה שבין אדם לחבירו שעיקר הכוונה באיסור זה מפני שהרע לחבירו מפני זה אסרה זה התוה"ק לכן בזה כ"ע מודים דאם המעשה הוא טוב ואדרבה נצמח מזה טובה לחבירו אזלינן בתר מעשיו ואע"ג דזה פשוט דגם המחשבה הוא איסור ומקרא מלא דיבר הכתוב לא תשנא את אחיך בלבבך מ"מ כשעשה איזהו מעשה רע לחבירו ונתגלה שזה הי' מעשה טובה וגם חבירו מודה לזה שאם הי' יודע תחילת מעשה זו הי' מקבל עליו בלב שלם מה שעושה לו זה שוב אין עליו עונש אף בדיני שמים כיון דאדרבה חבירו מחזיק לו טובה על זה שעשה לו שנצמח מזה ישועה וכיון שכן אין לו עונש על מה שרצה לעשות לחבירו כיון דשורש האיסור שלא להרע לחבירו וחבירו ה"ה מרוצה ומקבל נחת עתה ממעשיו של זה ואין ללמוד מעבירה שבין אדם למקום לעבירה שבין אדם לחבירו וזה נראה נכון בכוונתו ז"ל. הן אמת שזה נראה פשוט דאפי' בעבירה שבין אדם לחבירו ג"כ צריך כפרה על מחשבת איסור וראי' לזה מדברי התוס' קידושין (דף ל"ב ע"א)