כלי חמדה בראשית קמ

במזיד פטור ממיתה עיי"ש היטב. אך מ"מ כיון שכאן ביאר הר"מ ז"ל דהיינו טעמא משום שהוא שוגג ס"ל להאור זרוע דה"ה בפ"ב מהלכות שבת כוונתו כן. ועוד י"ל דשם לא פטרהו הר"מ ז"ל אלא מחייבי מיתת ב"ד כיון דסוף כל סוף הציל את התינוק אין לחייבו מיתת ב"ד אבל י"ל דמודה הר"מ ז"ל דאית בי' חיוב כרת מה"ת. ולכן היכא דאין במעשיו מעשה היתר ס"ל להר"מ ז"ל דאזלינן בתר מחשבתו אף לענין חיוב מיתת ב"ד. וחובה עלינו לתרץ דברי האור זרוע שלא יתכן לומר עליו שנעלם ממנו דברי הר"מ ז"ל במקומו. וא"כ לפי דעת האור זרוע ס"ל להר"מ ז"ל להלכה דאזלינן בתר מחשבתו ובהזיד במחשבת איסור הוי איסור גמור אלא דלענין מיתת ב"ד אזלינן בתר מעשיו א"כ נראה דה"ה בנשאל לחכם אחר שעבר על נדרו לא יתכן לומר שליכא איסור תורה אף אם נימא דלענין מלקות דינו כמיתת ב"ד דאזלינן בתר מעשיו מ"מ פשיטא דמחשבתו משוי לי' לאיסור תורה וע"כ הא דלא העתיק הר"מ ז"ל דברי ר' יהודה בתוספתא היינו משום דס"ל דלדידן דהוי עבירה דאוריי' לא תקנו בו חז"ל מכת מרדות

אמנם בכל זאת לבבי מהסס בה טובא אם זה כוונת הר"מ ז"ל דהרי דעת הר"מ ז"ל כמעט בכל איסורי תורה שאין לוקין בהם מכות ארבעים לוקין בהם מ"מ כמו בלאו שבכללות ולאו שאב"מ וכיו"ב וא"כ אין סברא דכוונת הר"מ ז"ל דמפני חומר הענין לא העתיק מכת מרדות והדרא לדוכתא קושית מרן זצוק"ל על הר"מ ז"ל שלא העתיק דינא דתוספתא. גם עיקר הדברים שכתבנו בתירוץ קושית השטמ"ק שהקשה למ"ד דאזלינן בתר מחשבתו מנתכוין לאכול חלב ואכל שומן דאינו חייב מלקות וכרת. וכתבנו דהכא שאני מפני שהוי מעשה איסור ג"כ כיון דהוא רק מכח דחוי' ג"כ אין בו כדי שביעה דהרי הר"מ ז"ל פסק דשבת הותרה במקדש וכן מבואר ביומא (דמ"ו) דשבת הותרה אצל מקדש וכן ביבמות (דל"ג) וכיון דהותרה הוי מעשה דהיתר לכן נלענ"ד דבאיסורי מאכל לכ"ע אזלינן בתר מעשיו ואין לחייב משום מחשבתו גרידא כיון דקיי"ל דמתעסק בחלבים ג"כ חייב אע"ג דבכל התורה הוי מתעסק כמו אין בו מעשה כלל מ"מ בחלבים חייב מתעסק חטאת והיינו משום דעיקר איסור בנהנה ולכן אם לא נהנה מן האיסור כיון דכבר הי' אז היתר א"כ שוב פטור דבזה חייבה רחמנא עיקר על הנאה וכיון שלא נהנה מאיסור אינו חייב מה"ת ודוקא במלאכת שבת שחייבה שורה על המלאכה מה שמחלל שבת שפיר י"ל דאם הי' איסור במחשבה הוי בגדר איסור משא"כ באיסורי מאכל דכל חיובם בנהנה ל"ש למיזל בתר מחשבה מה"ת ואין בזה ענין לפלוגתת רבה ורבא אי אזלינן בתר מחשבתו או בתר מעשיו דבזה לכ"ע כיון דלא נהנה כ"א מהיתירא ל"ש לחייבו מה"ת: ודרך פילפול י"ל בזה לתרץ דברי הר"מ ז"ל שלא העתיק דברי ר"י דלוקין מכות מרדות אלא באשה שנדרה בנזיר והפר לה בעלה ולא בנשאל לחכם על נזירותו ולהנ"ל י"ל דהסברא הוא דבאמת הכא ל"ש לחייב על המחשבה כיון דלא נהנית מאיסורא כיון דכבר הפר לה בעלה אך י"ל כיון דעכ"פ במחשבתה נהנית מאיסור יש בו איסור וחייבת מ"מ ומעתה י"ל דזה דוקא באשה שנדרה בנזיר והפר לה בעלה נהי דכבר הי' אז היתר מ"מ במחשבתה עברה על האיסור ונהנתה מאיסור משא"כ בנשאל לחכם אח"כ גם מצד מחשבה אין לחייב כיון דקיי"ל דנפשו של אדם קצה באכילת איסור ולא חשיב הנאה בעצם רק דרחמנא חייבה בהכא. מעתה זה דוקא אם באמת יש על זה חיוב של תורה אבל בכה"ג שבאמת איגלאי מילתא למפרע דהמעשה הי' היתר ובאיסורין עיקר תליא בנהנה אין לחייב גם על מחשבת איסור כיון דגם לפי מחשבתו לא הי' נהנה מאיסור כיון דהי' אז באמת איסור כ"ז שלא נשאלה הרי נפשו של אדם קצה באכילת איסור ולכן גם מ"מ אינו חייב משא"כ באשה שנדרה בנזיר