כלי חמדה בראשית קלט

כיון דכ"ז שלא נודע לנו שהיא טריפה לא ניתן לדחות הוי בגדר מעשה דאיסור ולמ"ד דאזלינן בתר מחשבתו הוי עבירה שיש בה כרת מדאורייתא ובשוגג חייב חטאת. ומעתה נבוא לנידון דידן ונאמר דבאשה שנדרה בנזיר ובעלה הפר לה והיא לא ידעה בזה ליכא מעשה דאיסורא כלל לפי האמת משא"כ בנשאל לחכם אח"כ נראה פשוט דלא עדיף מנמצאת טריפה בב"מ דלמ"ד דאזלינן בתר מחשבתו הוי חיוב כרת וא"כ י"ל דנהי דר"י ס"ל דתרווייהו חייב מכות מרדות מדרבנן י"ל דר"י לשיטתו דס"ל דשא"מ אסור וכ"כ במק"א דר"י לא אזיל בתר כוונה כלל ולדידי תליא עיקר בהמעשה ולכן ס"ל דאינו לוקה אלא מכות מדרבנן כדי שלא תרגיל את עצמה לעשות איסור במזיד כמו שפי' רש"י ז"ל וה"ה בנודר בנזיר ונשאל לחכם אח"כ ג"כ מדאורייתא ליכא איסורא לדידי כיון דסוף כל סוף כשנשאל לחכם נעקר הנדר מעיקרו וליכא אלא מחשבת איסור וכוונה גרידא אינו אסור מה"ת לדידי משא"כ להלכה דקיי"ל כר"ש דדבר שא"מ מותר אפי' א"נ דהר"מ ז"ל פסק להלכה דאזלינן בתר מעשיו ועל מחשבה אינו חייב כרת מה"ת מ"מ י"ל דמודה הר"מ ז"ל דהוי איסור תורה בכה"ג דהי' מעשה איסור ג"כ ולכן לא תקנו בזה חז"ל מכת מרדות דהוי כמו שאר איסורי תורה שאין בהם מלקות שגם מכת מרדות לית בהם ולא מכח קולא שיש בהם אלא מכח חומר שיש בהם לא תקנו חז"ל בהם מ"מ. ולכן הר"מ ז"ל לא העתיק לדברי ר"י אלא באשה שנדרה בנזיר והפר לה בעלה דליכא אלא מחשבה דאיסורא משא"כ בנזיר שנשאל לחכם ס"ל להר"מ ז"ל דיש בו חומר יותר כיון דהוא איסור תורה ולא תקנו בו מכות מרדות. ובאמת יש להכריח כן בשיטת הר"מ ז"ל דלאו משום דקיל לי' דין זה דנדר בנזיר ונשאל לחכם פסק דפטור ממכות מרדות דהרי דעת האור זרוע בהל' שבת [הביאותיו בספרי חמדת ישראל דיני שבת] דדעת הר"מ ז"ל דפוסק להלכה דאזלינן בתר מחשבתו וא"כ בוודאי אי אפשר לומר דבנזיר ונשאל לחכם ליכא איסורא כלל ואין שייך בו מכות מרדות

הן אמת שבספרי תמהתי על האור זרוע דהרי מבואר מדברי הר"מ ז"ל פ"ב משגגות הלכה ט"ו להיפך אמנם עתה שמתי עיוני היטב בלשון הר"מ ז"ל בהלכות שגגות הנ"ל וראיתי שיש לדקדק קצת מלשונו הזהב דס"ל כדעת האור זרוע וז"ל. נמצאת הראשונה השמינה טריפה בב"מ אע"פ שלא ידע שהיא טריפה בעת ששחט הכחושה ולא לזה נתכוין. הואיל ונשחטה האחרונה כמצותה הר"ז פטור מחטאת. וכן הפורס מצודה להעלות דגים מן הים בשגגה והעלה תינוק עם הדגים בין ששמע שטבע תינוק בין שלא שמע הואיל והעלה תינוק הר"ז פטור מחטאת אע"פ שלא היתה כוונתו אלא לצורך מפני שהי' שוגג" וכן כל כיו"ב עכ"ל. והנה הני שלשה תיבות "מפני שהי' שוגג" לכאורה אין להם הבנה דמה ענין זה לפטור אותו מחטאת הרי כל שוגג חייב חטאת והו"ל למימר מפני שהמעשה הי' בהיתר שזה עיקר הפטור מחטאת למ"ד דאזלינן בתר מעשיו. לכן נראה דמזה הוכיח האור זרוע דהר"מ ז"ל ס"ל דאם עובר עבירה במזיד בזדון שבת בכה"ג אע"ג דהמעשה הי' בהיתר כגון שנדחה מפני פק"נ וכיוצא בו חייב משום שבת דבתר מחשבתו אזלינן והרי הי' מחשבתו לאיסור. אמנם הכא כיון דהי' בשגגת שבת ג"כ נהי דהיכא דהמעשה הוא איסור חייב ע"ז חטאת היינו משום דעכ"פ הי' מעשה דאיסורא משא"כ הכא דלא הי' כלל באיסור לא מחשבה ולא מעשה גם חטאת אינו חייב. ואע"ג דאם הי' מזיד במחשבתו הי' חייב כרת מ"מ בשוגג ליכא חיוב חטאת כיון דלא הי' מעשה דאיסורא וס"ל לר"מ ז"ל דזה רק על שוגג ולענין חיוב חטאת אבל במזיד מודה הר"מ ז"ל דאזלינן בתר מחשבתו הן אמת דמדברי הר"מ ז"ל פ"ב משבת הלכה ט"ז נראה מסתימת דבריו דאפי'