כלי חמדה בראשית קלז

מבואר מדבריהם שגם בנס ע"י נביא הוא בעיניהם נס מופלג כשנתקיים לאחר מיתת הנביא וזה כדברי ר"א בר"ש בספרו הנ"ל ויש בזה לדבר הרבה ואכ"מ. אלא מפני שלא ראיתי עוד למי שיעיר בזה כתבנו בזה ראשי פרקים

ג) בספר אור החיים הקדוש בפסוק ואתם חשבתם עלי רעה אלקים חשבה לטובה. כתב בזה"ל והר"ז דומה למתכוין להשקות לחבירו כוס מות והשקהו כוס יין שאינו מתחייב כלום והרי הם פטורים וזכאים גם בדיני שמים עכ"ל. והנה דבריו הקדושים תמוהין מאוד דהרי מבואר במס' נזיר (דף כ"ג ע"א) דמי שמתכוין לאכול בשר חזיר ואכל בשר טלה צריך כפרה וסליחה ועיי"ש בסוגיא דעביד צריכתא דיש מקום לומר דבזה יהי' צריך כפרה יותר ממי שאכל חלב בחזקת שומן ונתוודע לו שהוא חלב כיון דמעיקרא לאיסורא אתכוין. וא"כ איך כתב הגאון בעל אור החיים ז"ל דא"צ כפרה כלל אף בדיני שמים. ומסוגיא נראה מבואר דאין נפ"מ בין זה לאכל חלב בשוגג דהתם המעשה איסור והמחשבה היתר והכא המעשה היתר והמחשבה איסור. הן אמת דלכאורה נראה דיש נפ"מ בין זל"ז דהרי לא חייבה התורה קרבן בזה שנתכוונת לאיסור כיון דהמעשה הי' היתר אמנם היכא דהמעשה איסור אע"ג דהמחשבה היתר חייב קרבן. איברא דאינו ראי' מזה די"ל דלכן לא חייבה התורה בזה קרבן כיון דלא הוי מעשה דאיסורא ובקרבן גזירת הכתוב דצריך מעשה דוקא ובלא מעשה אינו חייב קרבן כמו דילפינן מקרא ועוד דלא מחויב קרבן אלא בשב מידיעתו ואם כן במזיד במחשבת איסור לא שייך קרבן כלל. אבל לענין חומר יש לומר דזה יש לו חומר יותר כיון דמתכוין לעבור איסור בשאט נפש וגם עשה מעשה. הגם דהמעשה הי' היתר. והרי מבואר במשנה דר"י ס"ל דחייבת מכות מרדות וכ"פ הר"מ ז"ל פי"ב מנדרים הלכה ח"י משום דמתכונית לאיסורא נראה מזה דאפי' בדיני אדם יש עונש עליו כיון שנתכוין למחשבת איסור אע"פ דלפי האמת הי' בשעת מעשה היתר גמור שהפר לה בעלה. ונראה דלפי"ז כ"ש בנודר שעבר על נדרו ואח"כ הלך אצל חכם והתיר לו אע"ג דעוקר נדר מעיקרא מ"מ בוודאי לוקה מכות מרדות כיון דבשעת מעשה עבר על איסור בפועל והי' מחשבה ומעשה. ועיין בתוספתא פ"ג דנזיר מבואר בזה דברי הת"ק ור"י גבי מי שנדר בנזיר ושתה יין וטימא למתים ואח"כ הלך לחכם והתיר לו דס"ל לר"י גם כן דסופג את הארבעים. וראיתי למרן זצ"ל מגור בחידושי הרי"ם חו"מ סי' ל"ד ס"ק ז' שהביא דברי התוספתא הנ"ל והתפלא על הפוסקים שלא הביאו אותה ועיי"ש שכתב דאולי הוא מחלוקת ת"ק ור"י וקיי"ל כת"ק ותמי' לכאורה שלא הביא כלל המשנה ופסק הר"מ ז"ל. ונלמד מזה דין התוספתא במכ"ש כנ"ל. איברא כשנעמיק הענין בזה באמת יפלא על רבינו הר"מ ז"ל שבהלכות נדרים פסק דלוקות עכ"פ מכות מרדות משום דמתכונות לאיסורא ובפ"ד מהלכות שבועות הח"י כתב סתמא דעבר על השבועה אפי' אם כבר כפתי' למלקות ואח"כ נשאל עליו הר"ז פטור מן המלקות וקשה אמאי לא כתב דלוקה מ"מ כלשון התוספתא ולומר דזה קיל מהדין הנ"ל אין סברא כלל דאין לומר דההבדל הוא כיון דהכא בנדר תליא מילתא בדידי' משא"כ באשה תליא בהפרת הבעל זה אינו דהרי האשה ג"כ יכולית לילך אצל חכם להתיר לה נדרה או נזירותה אע"פ שקיים לה הבעל כמבואר בש"ע יו"ד סי' רל"ד סעיף כ"ג עיי"ש היטב. וא"כ גם באשה שנדרה בנזיר הי' בידה לישאל על נזירותה ואעפי"כ ס"ל להר"מ ז"ל דלוקית מ"מ אע"ג דלפי האמת כבר הפר לה אז בעלה ולא הי' מעשה באיסור כלל א"כ מכ"ש בנודר בנזיר ואח"כ נשאל לחכם בוודאי צריך להיות לוקה מ"מ כיון דהי' מעשה איסור ג"כ אלא דאח"כ נעקר למפרע.