כלי חמדה בראשית קלא

בל"ת כיון דמי שאינו מצווה אינו מקיים כלל אם מוזהר על הל"ת א"כ ל"ש חינוך כיון דאינו עושה מצוה כלל וא"ש מאוד סברת התוס' נזיר וכן דעת הר"א ממיץ ז"ל בתוס' ישנים יומא (דף פ"ב) עיי"ש אמנם בתוס' שבת הנ"ל דפשיטא להו להיפך דחינוך שייך יותר בהפרשה מעבירה מחינוך מצ"ע ע"כ דס"ל דאין נפ"מ בין עשה לל"ת וגם בל"ת שייך א"מ ועושה וזה הערה גדולה לענ"ד

אמנם י"ל דפלוגתת התוס' תליא בפלוגתא דאמוראי אי מצות צריכות כוונה דלמ"ד דמצות א"צ כוונה א"כ גם קטן כשעושה מצוה הרי היא מצוה אלא שמחוסר כח הציווי ושפיר יש לחלק בין עשה לל"ת משא"כ למ"ד מצות צריכות כוונה ובלא כוונה אינה מצוה כלל וא"כ כמו דמחויבין לחנך את הקטן במצות עשה ה"ה דחייבין להפרישו מל"ת. והבן היטב כי קצרנו

עוד יש להעיר מדברי השטמ"ק ב"מ (דף ל') בד"ה קרא למאי אתא אילימא לכהן והוא בבה"ק פשיטא האי עשה והאי עול"ת. והקשו בתוס' דהאי לאו שאינו שוה בכל וידחה ל"ת ועשה שא"ש בכל. ויש מפרשים דעשה דהשבה נמי לא עדיף מיני' דאיהו נמי אינו שוה בכל דאינו נוהג בזקן ואינו לפי כבודו. ולא בנשים משום דכל כבודה בת מלך פנימה וכו' הרא"ש וכ"כ שם עוד בשם תוס' שאנץ עיי"ש. ויוצא מדבריהם דבר חדש דכמו דאמרינן בגמ' דלאו שאינו שוה בכל הוא קיל ה"ה אם המצוה שבא לדחות אותם הוא א"ש בכל הוי עשה דקילא ושוב אין בכוחה לדחות עול"ת שאינה שוה בכל עיי"ש ועי' במלוא הרועים שנסתפק בזה. ולדברי המהר"ל ז"ל יש לחלק טובא בין זל"ז דדוקא בל"ת שא"ש בכל מיקרי קילא כיון דבאותן שאינה נוהגת אינם יכולין ליכנס לחיוב דהל"ת. כיון דאפי' אם מקיימין אותה אין בזה קיום מצות ל"ת כלל כמו בנשים בלאו דהקפה דאפי' אם מקיימין אין עושין שום מצוה כלל לכן שפיר אמרינן בגמ' דהוי א"ש בכל וקילא משא"כ בעשה שא"ש בכל י"ל דשפיר דחיא לל"ת השוה בכל כיון דכולהו איתניי' בהעשה אם ירצו לקיימה יהי' להם שכר כאינו מצווה ועושה עכ"פ א"כ במצ"ע מפאת שאינה נוהגת בנשים אינה בגדר א"ש בכל ואינו דומה לל"ת שא"ש בכל. ובאמת עיקר דבר זה דנימא דעשה שא"ש בכל קילא בענין דחיית הל"ת השוה בכל לא מצאנו בראשונים זולת בדברי השיטה מקובצת הנ"ל. ומקור הדין דעדל"ת דכלאים בציצית הוא עשה שאינו שוה בכל ואעפי"כ דוחה ל"ת דכלאים השוה בכל. ולדברי המהר"ל ז"ל א"ש כנ"ל. ולברר היטב ענין זה צריך אריכת גדול ואכ"מ וכאן כתבנו ראשי פרקים לחיבת הקודש דברי המהר"ל זצ"ל

ובפילפול התלמידים אמרתי להעיר ע"פ דברי המהר"ל טעם דקיי"ל עדל"ת דהרי כיון דיש עשה ול"ת לפנינו ואין עצה בנפשינו מה לעשות אם לקיים את הל"ת ולא לעשות המצוה או לעשות המצוה ולעבור על הל"ת לזאת אמרי' דמוטב לנו שנקיים את העשה כיון דאפי' אם הדין דאין עדל"ת ואם כן השתא דאין לנו עצה לקיים העשה אונס רחמנא פטרה ואין עליו חיוב קיום העשה מ"מ כשעושה אותה קיים מצ"ע כדין כל מי שאינו מחויב במצוה ועושה אותה שיש לו שכר כאינו מצווה ועושה עכ"פ משא"כ אם לא נעשה העשה יש לחוש דילמא הדין דעדל"ת וא"כ השתא יש חיוב עלינו לקיים העשה א"כ ממילא אין אנחנו מוזהרין כלל עתה על הל"ת כיון דבמקום עשה לא נאמר הל"ת כלל א"כ אף אם יקיים הל"ת הרי אינו מקיים כלל דבל"ת אם אינו מוזהר עלי' אינו מקיים כלל א"כ שוב אמרינן דעדל"ת והארכנו בזה בפילפול רב לתרץ עפי"ז כמה ענינים ויבואר בחלק הדרושים בס"ד: