כלי חמדה בראשית קל

וקשה הא יהי' לו היזק כל הלאוין שאם אינו מצווה אינו מוזהר בלאוין כלל ואפי' אם יקיימם לא יהי' בכלל מקיים המצות כלל כמו"ש רבינו ז"ל א"כ לשמחה מה זו עושה הא טפי עדיף שיהי' בכלל מצווה ועושה ויהי' מוזהר על הלאוין ג"כ. ודוחק לומר דרבינו ז"ל ס"ל דסומא מוזהר בלאוין. אך באמת נראה דל"ק דלדעת רבינו ז"ל אין זה הפסד כלל מה שאינו מוזהר בלאוין ועיקר השמחה לקיים המצות שהוא קנין בנפש וכיון דגדול אינו מצווה ועושה הי' שמח אם הלכה כר"י דסומא פטור מן המצות ואדרבא לכאורה יש להכריח מזה כדעת רבינו ז"ל דהרי ר"י ס"ל דנשים אינן סומכין ופי' רש"י ז"ל דר"י ס"ל כיון דנשים אינן מצוות בסמיכה עוברות בבל תוסיף וא"כ לפי"ז לר"י סומא דפטור מן המצות אם יעשה המצוה הרי עובר בבל תוסיף ואע"ג דגם בלאוין אינו מוזהר מ"מ הא על העשה ג"כ אינו מוזהר רק שרוצה לקיים המצוה א"כ הרי מוטב שלא לעשות המצוה ולא יעבור על לאו דב"ת והיינו שיקיים את הל"ת דבל תוסיף כמו שאינו מצווה ועושה וא"כ אמאי שמח ר' יוסף אלא ודאי כמו שכתב רבינו ז"ל דבל"ת ל"ש כלל ענין אינו מצווה ועושה ולכן בסומא כיון דפטור גם מל"ת שפיר יכול לקיים כל המצ"ע דל"ש בזה ענין ב"ת כיון דבל"ת מי שאינו מצווה אם מקיימה אינו עושה מצוה כלל והבן היטב. איברא דלקושטא דמילתא זה אינו דא"כ יקשה באמת לדעת הפוסקים דסומא מוזהר בלאוין א"כ לר"י סומא לא יכול לעשות מצות כיון דפטור ה"ה עובר בבל תוסיף כמו"ש רש"י ז"ל על נשים לשיטתו וא"כ למה הי' שמח ר' יוסף ודוחק לומר דכוונת ר"י דדוקא בזה הלכה כר"י דסומא פטור מן המצות אבל בסמיכה קיי"ל כר' יוסי דנשים סומכות רשות זה דוחק בעיני לכן נראה כמו"ש בספרי חמדת ישראל בדיני ב"נ אות ס' דאפי' לר' יהודה דאמר דנשים אינן סומכות מחשש ב"ת מ"מ זה דוקא דאם יסמכו בפירוש על דעת לקיים המצוה אע"פ שאינן מצוות ורצונם להיות אינו מצווה ועושה מלבד שיקיימו מצוה כמו שאינו מצווה ועושה מלבד זאת יקיימו את הלאו דבל תוסיף בפועל ג"כ כי בזה שמכוין בעשיית המצוה שלא לעשות בכוונת הציווי רק כמי שאינו מצווה הרי בזה מקיים מצות בל תוסיף בפועל ובנשים אוסר ר' יהודה מדרבנן בכל גווני משום גזירה דילמא יכוונו למצוה אבל בסומא יש בידו לקיים כל המצות באופן שאינו מצווה ועושה כמו שרצה ר' יוסף ול"ש בזה ב"ת כלל. ועיי"ש בספרי שכתבתי לדבר פשוט להיפוך מדברי רבינו ז"ל כיון דקיי"ל דישב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כאילו עושה מצוה ה"ה דבל"ת שייך ענין אינו מצווה ועושה. אך עתה שראיתי שרבינו ז"ל כתב להיפך עד שמפליג בדבר שלפי דעתו הוא גריעותא אמרתי לעיין בזה ולענ"ד הוא מחלוקת הראשונים ז"ל. ונראה לענ"ד דזה תליא בפלוגתת התוס' שבת (דף קכ"א ע"א) ד"ה ש"מ שכתבו בזה"ל ונראה דמיירי בקטן שלא הגיע לחינוך דבהגיע לחינוך כיון דחייב לחנכו כ"ש דצריך להפרישו שלא יעשה עבירה וכל הני דפריך ביבמות (דף קי"ד ע"א) הוה מצי לשנויי כשהגיע לחינוך אלא דניחא לי' לאוקמא בכל ענין עכ"ל. מבואר מדברי התוס' דס"ל דאם אב חייב לחנך בנו במצות מכ"ש שחייב להפרישו שלא יעשה עבירה. אמנם בתוס' נזיר (דף כ"ח ע"ב) ד"ה בנו כתבו בזה"ל תימא הא דאמר בעלמא קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו והא אף לחנכו לעשות מצוה מוטל על האב וי"ל דחינוך ל"ש אלא להזהירו לעשות ולקיים מצוה אבל להזהיר מלעבור אין זה חינוך עכ"ל. וצריך להבין במה פליגי שני תוס' הנ"ל אמנם לדברי רבינו ז"ל מובן היטב החילוק בין חינוך מצוה לבין הפרשה מעבירה דזה אינו בגדר חינוך כיון דבאמת קטן אינו מוזהר א"כ דוקא במצוה דיש מצוה אף למי שאינו מצווה ועושה שייך חינוך משא"כ