כלי חמדה בראשית קכט

השי"ת לשנות בדברי תורה. רבותינו דרשו בו שאם בא לעקור דבר אחד מן התורה כגון שיתיר החזיר "או אחת מן העריות" לעולם כמשפט הזה יעשה לו. אבל אם יתיר זה לקצת הימים להוראת שעה כגון אליהו בהר הכרמל אנו חייבין לשמוע אליו ולעשות ככל אשר יצוונו. עכ"ל. מבואר מדבריו הקדושים דגם בעריות אם מתיר לשעה שומעין לו ודין עריות ככל המצות ודלא כדעת המהר"ל והגר"י זצללה"ה. והנה לכאורה עלה בדעתי להביא ראי' לדעת הרמב"ן ז"ל מהא דמבואר בפסחים (דף פ"ז ע"א) גבי הושע שצוהו הקב"ה לקחת אשת זנונים והיתה אסורה עליו שזינתה בבירור לאחר שנשאת עמו עד שהי' חשש על הבנים כמבואר בגמ' שם. ועיין בתשו' חת"ס או"ח סי' ר"ח בד"ה ויש כאן מקום תימה. הרי מבואר דגם בעריות מתיר הקב"ה לנביא לצורך שעה. וי"ל באמת שזה הכריח לרבינו הגדול הר"מ ז"ל במורה ח"ב פמ"ו לפרש כל המעשה דהושע הי' רק במראה הנבואה שלכאורה אינו מובן מה הכריחו לזה. הא י"ל עפ"י הדיבור שאני. ועיי' בתוס' סוטה (דף ל"ה ע"ב) שהקשו על יהושע דנסיב לרחב הא היתה כנענית ותי' דעפ"י הדיבור שאני. אמנם להנ"ל א"ש דבסוטה כיון דטומאה כתיב בה כעריות הוי כמו עריות לכן ס"ל להר"מ ז"ל דא"א לומר שהקב"ה התיר זה אפי' לשעה לכן מוכרח לומר דהי' במראה הנבואה אך אפי' אם נימא דמעשה דהושע הי' בפשיטות ג"כ ל"ק כל כך דאינו ראי' מסוטה דתפסי קידושין לעריות גמורות. וי"ל דהמהר"ל והג' מוהר"י ז"ל לא אמרו אלא בעריות גמורות שאין קידושין תופסין בהם והם בכלל חייבי כריתות שבזה ל"ש הותר לשעה משא"כ בסוטה והבן

ויש להעיר עוד בענין זה דזה פלוגתת רב ור' יוחנן אי ביפ"ת מותרת ביאה ראשונה במלחמה דרב ס"ל דביאה ראשונה מותרת במלחמה אמנם ריו"ח בירושלמי פ"ב דמכות ה"ו אומר בזה"ל ואני אומר ולא בעולה ראשונה ולא בעולה אחרונה אלא לאחר כל המעשים. וי"ל ג"כ דפליגי בזה אי שייך באיסור ערוה היתר נגד היצה"ר דריו"ח ס"ל דל"ש כלל דהקב"ה יתיר איסור ערוה ולכן אף ביאה ראשונה אינה מותרת אלא לאחר כל המעשים ויש להאריך עוד בזה ואכ"מ. אמנם מפני שהענין הוא חדש אמרתי להעיר ראשי פרקים ויוצא לנו מזה שרבינו ז"ל ג"כ ס"ל דקודם מתן תורה הי' אמרינן לאו בשמים היא אפי' בז' מצות שנצטוו עליהן ב"נ והא דצריך לומר דיעקב ובניו לא נצטוו באיסורין אלו לכן הי' מהני רוה"ק להתירן היינו משום דאיסור ערוה אינו נדחה וזה מה שרצינו לבאר

ד) עוד כתב רבינו ז"ל בעיקר הקושיא על יעקב שנשא שתי אחיות וכן בניו שנשאו אחותם וכן עמרם שנשא דודתו עפי"מ שכתב לחדש דאע"ג דקיי"ל דאינו מצווה ועושה ג"כ עושה מצוה ומקבל שכר ע"ז היינו דוקא במצ"ע אבל במצות ל"ת שאין עלי' קבלת שכר ל"ש לקיים הל"ת כלל מי שלא נצטווה. לבד איש אשר מפאת מהותו ראוי לקיים כל התורה כמו א"א שהי' ראוי לקיים כל התור' אבל שאר האבות אע"ג דהיו מקיימין כל המצ"ע אבל בל"ת לא היו נזהרין כיון דבל"ת מי שאינו מוזהר אין ענינו כלל לל"ת כיון דעיקר מצות הל"ת הוא שלא יעבור רצון בוראו וכל זמן שלא אסר הקב"ה אינו עובר רצון בוראו כלל. ולפי דעתו אם מקיים ל"ת שלא נצטווה עלי' הוא גריעותא שאין לאסור עצמו בדבר שלא אסר אותו התורה ולזאת במצות ל"ת ל"ש לומר שהי' מקיימין עד שלא נצטוו אתד"ק. ועיי"ש שהאריך עוד והעתקתי תמצית דבריו הקדושים בלשונו ממש מפני שיש בו ענין חדש מאוד. והנה לכאורה עלה בדעתי להעיר דא"כ למה אמר ר' יוסף בב"ק (דף פ"ז ע"א) מריש הוי אמינא מאן דאמר הלכה כר' יהודה דסומא פטור מן המצות קא עבידנא יו"ט לרבנן מ"ט דלא מפקידנא וקא עבידנא מצות