כלי חמדה בראשית יג

ויהי בוקר. אמנם נראה דכ"ז הי' קודם חטא העגל אבל אח"כ כשחטאו ישראל בעגל והוצרכו בשמירת שבת לתקן חטא העגל שוב נתן להם השי"ת את השבת שישראל יעשו את השבת כמבואר בתוה"ק בדברות אחרונות דשמירת שבת משום יציאת מצרים ע"כ ציוה ד' לעשות את השבת וכיון שהשבת ניתן לישראל שהם יעשו את השבת ע"י הכנתם ושוב נופל תחת סוג הזמן וא"כ א"ש מה שהקשינו דבאמת קודם חטא העגל שלא הי' צריך שבת לקדושת ישראל כלל א"כ הי' למעלה מן הזמן ולא הי' בכלל מ"ע שהז"ג וממילא נשים הי' חייבות משא"כ אחר העגל דצריך השבת לקדושת ישראל שיקדשו את השבת וא"כ הוי בכלל מ"ע שהז"ג לזה צריך ההיקש דאיתקש זכירה לשמירה ומעתה מובן היטב כונת המדרש דלכן לא נאמר בשבת ויהי ערב ויהי בוקר מפני שנשים חייבות בקה"י ד"ת והטעם כיון דשבת הוא למעלה מן הזמן וא"כ ל"ש בי' לומר ויהי ערב ויהי בוקר. וז"נ בס"ד

ובאמת מובן היטב מה שאחר חטא העגל בדברות האחרונות נתן הקב"ה את השבת שהם יעשו את השבת לפמ"ש הרמב"ן ז"ל דנשמה יתירה דיו"ט אינה נלקחה מישראל כיון דהוא ע"י קדושת ישראל נשארה אמנם בשבת לאחר שבת הוא נסתלק מישראל דהקב"ה נותנה ולוקחה וכיון דחטא העגל הי' שסברו שצריך ממוצע וזה ע"י סילק קדושת שבת כי שבת מורה על השגחה ולכן לשרש בישראל את השגחת השי"ת ציוה הקב"ה לישראל לשמור את השבת ולעשות אותו שיהי' בהם כח של ישראל ג"כ כדי שהקדושה ישארה אחר השבת והבן היטב כי קצרתי:

ועפי"ז יובן אמרם ז"ל כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים והמפרשים הרגישו דלמה לא אמרי כל המענג את עצמו וכ' דרק המענג את השבת יש לו שכר אבל המענג את עצמו לכבוד שבת אין לו שכר אבל לענ"ד קשה הדבר לאמרו וזה מדריגה גדולה להיות מענג את השבת בלי הנאת עצמו וח"ו לומר על אותן האנשים אשר מענגין את עצמם לכבוד שבת אין להם שכר עונג שבת. אמנם נראה דהכונה דהנה ענין נחלה בלי מצרים אע"ג שהוא אדם והאדם הוא מוגבל לכן כל פעולתו הוא מוגבלת וגם השכר צריך להיות מוגבל אמנם הכונה דהמענג את השבת ואין לו כלל הכונה להנאת עצמו א"כ הוא רוצה לענג את השבת שיש בו קדושת השי"ת והוא בלתי מוגבל לזאת שכרו ג"כ בלתי מוגבל אבל מי שמענג את עצמו לכבודי השבת כיון דהוא נוגע לאדם שוב השכר מוגבל אבל לומר דאין להם שכר כלל ח"ו לומר כן ועי' היטב בכ"ז שכתבנו כי הוא דרוש נכבד בעזהי"ת

ו) ותפקחנה עיני שניהם וגו' וברש"י ז"ל אף הסומא יודע כשהוא ערום וכו' ומאי וידעו כו' מצוה אחת היתה בידם ונתערטלו ממנה עכ"ל. לכאו' צ"ע הא כבר נצטוו על ז' מצות, וא"ל משום דאינם מפורשים בקרא אלא דאתי' מדרשא הא סוף כל סוף הא נצטוו ע"ז ועוד הא בפו"ר נצטוו בפירוש כמו שנאמר בתוה"ק ויאמר להם פו"ר. ודוח"ל דהמדרש ס"ל כמ"ד דהי' רק לברכה. ומה שנראה בזה דהנה כ"כ בת' דב"נ לא נצטוו במצות כלל שכל מנותם הם שליליות לבד פו"ר נצטוו ע"ז וכן אכילת עץ הדעת לאדה"ר הי' רק אזהרה ולא מצוה לכן נראה בכונת רש"י ז"ל באמת על מצות פו"ר והכונה דלעיל כתיב שקודם החטא הי' עירומים ולא יתבוששו וביאר רבינו הרמב"ן ז"ל דהענין שקודם החטא לא הי' בהם תאוה כלל והי' מצוה זו כמו תפילין וציצית לכן לא הי' להם בושה כלל מזה אמנם אחר שחטאו בעה"ד ידעו כי עירומים הם ונעשה ממצוה זו תאוה לזאת נתערטלה המצוה מהם ומדוקדק מאד לשון רש"י ז"ל מצוה אחת הי' בידם והכונה דמצות פו"ר היתה בידם וברשותם וברצונם כי לא הי'