כלי חמדה בראשית קכג

הוא רק מכח אביו א"כ לא עדיף מכיבוד אשת אביו ובעל אמו דאינו לאחר מיתת אביו ואמו. וא"כ י"ל דה"ה בכיבוד זקינו אינו חייב לאחר מיתת אביו ודוקא באביו לי קרא דחייב גם לאחר מיתה ומעתה א"ש הא דבן הנהרג נעשה גואל הדם כיון דהרגו לאביו ושוב אינו חייב בכבוד זקינו. ובזה א"ש גם דברי המדרש שכתב דלכן לא הזכיר את אברהם משום דחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד אבי אביו דלכאורה אינו מובן עכ"פ למה לא הזכיר את אברהם ג"כ. אמנם להנ"ל א"ש בכוונת המדרש דכל מקור הכיבוד של זקינו הוא מצד אביו וא"כ השתא דמת אביו שוב אינו חייב בכיבוד זקינו כלל אלו דברי הרב נ"י. והנה בפשיטות א"י לו ענין כלל דמה דמיון אבי זקינו לאשת אב או בעל אמו דהתם כיון דכל קורבה שהיתה ביניהם הי' ע"י האישות וכשמת אביו ואמו הרי פקעה הקורבה מהם ולכן שפיר אמרינן דלאחר מיתה אינו חייב בכבוד אשת אביו כיון דעתה אינה אשת אביו וכן להיפך בבעל אמו כשמתה אמו. משא"כ הכא מה בכך דמת אביו. מ"מ קורבה של זקינו לא נפקע ע"י דבר זה דהוא קורבה עצמיות וכיון דאמרינן דחייב בכבוד אבי זקינו מכח אביו מה בכך דמת אביו. ואם באנו לדמות יש לדמות כבוד אבי זקינו לכבוד אחיו הגדול שנראה מבואר מדברי הר"מ ז"ל פ"ו מממרים דאין נפ"מ אם בחיי אביו או לאחר מיתת אביו וכבר ביאר הדבר בלב שמח בספר המצות בשורש ב' דזה ההבדל בין בעל אמו ואשת אביו דאין כאן המצוה לאח"מ אביו ואמו משום דאין לבן עמהם שום שייכות וקורבה כ"א מצד האב או מצד האם בלבד א"כ הסברא נותנת שדווקא בחייהם חייב בכבודם משום כבוד האבות אבל אחר מיתת האבות אין להם דבר עוד עמם כלל אבל האח הגדול שיש לו קורבה עצמיות א"כ מה בכך דמת האב כיון שקורבתם עדיין קיימת הוא. הן אמת שהרמב"ן ז"ל שם כתב להיפך וז"ל אבל אחיך הגדול אם חשבו הראשונים שאין המצוה כן אלא בחיי האבות לפי שהוא גנאי להם שיתבזו תולדתם וכו'. וכן נראה שלא נתרבה "בויו" יתירה אלא כעין שנתרבה בעיקר התיבה עכ"ל. כוונת הרמב"ן ז"ל כיון דמאת מרבינן אשת אביו ומוי"ו יתירה מרבינן אחיו הגדול א"כ אין סברא לרבות יותר חיוב מהוי"ו יתירה ממה דמרבינן מאת. וא"כ כמו דאשת אב אינו חייב לכבד כ"א בחיי אביו ה"ה אחיו הגדול איני חייב לכבד כ"א בחיי אביו. אבל באמת קשה על הרמב"ן ז"ל שלא הרגיש בחילוק הדברים שאין זה חיוב יותר כלל רק דההבדל הוא דשם במיתת האב פסק כח האישות וא"כ אין זה כבודו כלל משא"כ באחיו הגדול. וח"ו לומר על רבינו ז"ל שלא הרגיש בחילוק פשוט כזה. ומה שנלענ"ד בענין זה דהר"מ והרמב"ן ז"ל אזלי לשיטתם דהנה דעת הר"מ ז"ל בפ"ב מהלכות אבל שזה שחייב הבעל להתאבל על אשתו הוא רק מדבריהם ועיי"ש בכ"מ ולח"מ דהר"מ ז"ל ס"ל דהא דדרשינן מקרא דלשארו זו אשתו הוא אסמכתא וטעמו נראה דס"ל בפי' דברי הגמ' יבמות (דף נ"ה ע"ב) דאסיקנא דמשמש מתה פטור דסד"א הואיל לאחר מיתה נמי איקרי שארו (כמו"ש התוס' שם ד"ה לאחר מיתה) אימא לחייב עלה בא"א קמ"ל היינו דלאחר מיתה לא מיקרי שארו כמו"ש התוס' שם ד"ה לאחר מיתה וזה קמשמע לן מקרא דלאחר מיתה אינה בכלל שארו וא"כ ממילא אמרינן דשארו זו אשתו הוי אסמכתא אמנם הרמב"ן ז"ל ס"ל בפירוש הגמ' דקמ"ל דאע"ג דאיקרי שארו גם לאחר מיתה והקורבה לא נפקע לאחר מיתה מ"מ אינו חייב משום אשת איש כיון דאינו ש"ז הראוי להזריע. ולכן הרמב"ן ז"ל ס"ל דאבילות אשתו ד"ת כמבואר בדבריו בספר תורת האדם והארכנו בזה בחידושי על התורה פ' אמור ואכמ"ל יותר

ומעתה א"ש מאוד דהר"מ ז"ל לשיטתו דס"ל דלאחר מיתה פקע השארות שפיר ס"ל לחלק בין בעל אמו