כלי חמדה בראשית קו

הן אמת שזה נראה ברור דהבדל יש בין קדושת בת כהן לבן כהן דבן כהן ה"ה קדוש כמו האב ואינו מכח האב רק כיון דהוא נולד מכהן ה"ה גם הוא כהן כאביו משא"כ בת כהן קדושתה רק מכח האב ואינה קדשה בעצמותה וכנראה מדברי התרגום הנ"ל ועיי' בסוטה שילהי פרק הי' נוטל במשנ' מה בין כהן לכהנת כהן אינו מתחלל וכהנת מתחללת והטעם כנ"ל דכהן קדושתו בעצם וזה א"א להפריד ממנו בשום אופן משא"כ כהנת דקדושתה רק מכח אבי' ולכן יכולה לחלל את הקדושה וכ"ז מבואר בדברי התרגום הנ"ל למעיי' היטב. אמנם בכ"ז מ"ש המזרחי שאע"פ שאין עלי' קדושת כהונה כלל מ"מ כיון דהיא בת כהן חייבה שריפה זה אינו נראה כמו שכתבנו מדברי הגמ' סנהדרין ומדברי התרגום הנ"ל

שבתי וראיתי בספר לוית חן פרשת וישב הביא ג"כ דברי הרא"מ הנ"ל וכתב לתמוה עליו מגמ' ערוכה דכריתות (דף ז' ע"א) פלוגתת ר"מ וחכמים בבת כהן שניסת לאחד מן הפסולין ואח"כ זינתה דר"מ ס"ל כיון דאסירה לכהונה שוב זרה היא וחכמים סוברים דבעינן זר מעיקרא עכ"פ מבואר דבזרה מעיקרא אע"ג שהיא בת כהן ג"כ אינה חייבת אלא חנק וא"כ מבואר היפך דברי המזרחי ז"ל והיא תמי' קיימת לכאורה. אמנם מאשר נודע שרבינו הרא"מ זצ"ל הי' רבן של כל ישראל בדורו וח"ו שיטעה בדבר פשוט כזה. לכן נלענ"ד ללמד זכות עליו ז"ל דבאמת מודה הוא ז"ל שכל הטעם שבת כהן חייבה מיתה חמורה היינו מפאת קדושת כהונה שיש עלי' אמנם מפני שקדושה זו שעלי' אינה קדושה עצמיות אלא נמשכת מקדושת אבי' וכמו דמוכרח מביאור התרגום בקרא ואת אבי' היא מחללת וכמו שביארנו לעיל וכיון שמשם בעצמו לא ניטלה קדושת כהונה א"כ גם קדושה זו הנמשכת מאב לבתה ג"כ לא נלקחה ודוקא בניו של שם לא היו כהנים דהם אינם מפאת קדושת האב רק מכח עצמם זה לקח הקב"ה אבל בתו של שם דקדושתה מכח אבי' וכיון דאבי' נשאר בקדושה ממילא גם היא יש עלי' קדושת כהונה וכוונת המזרחי ז"ל דמבתו ל"ש לקיחת כהונה כלל כיון דכל קדושתה מפאת קדושת אבי' וכיון שאבי' נשאר כהן ממילא היא בת כהן ושייך בה את אבי' היא מחללת דהיינו קדושת אבי' שיש עליה וכהתרגום אונקלוס ואע"פ שלשון המזרחי בקיצורו מורה דכוונתו בפשיטות מ"מ האמת יעיד לעצמו שהדברים נכונים בעזהשי"ת בכוונת דבריו הקדושים

ג) בתוספות ישנים ריש יבמות בש"ס הנדפס מחדש בווילנא כתב בזה"ל יש מקשים אמאי מתחיל סדר נשים במס' יבמות וכו' ועוד י"ל משום דהיא מצוה ראשונה שאירעה בנשים כדכתיב בתמר בא אל אשת אחיך ויבם אותה עכ"ל. והנה לכאורה נראה מדברי התוס' ישנים דהי' מצות יבום והיו מצווין ע"ז קודם מתן תורה ג"כ וכן דעת המדרש משלי פסיק ל"א עיי"ש אמנם בריטב"א יבמות (דף ה' ע"ב) בד"ה מה להנך שכן ישנן לפני הדיבור כתב בזה"ל פירש רש"י ז"ל אבל מצות יבום אינו לפני הדיבור פירוש לפירושו דאע"ג דחזינן ליהודה ואבות שהיו נוהגין בה לאו מתורת מצוה אלא כדרך שקיים אברהם אבינו ע"ה אפי' ער"ת עכ"ל

והנה מ"ש הריטב"א ז"ל בשם רש"י ז"ל ברש"י שלפנינו ליתא ואדרבא המעיין היטב ברש"י ז"ל בסוגיין שכ' על הא דאמרינן בגמ' לעיל מיני' שכן צורך גבוה וז"ל "משא"כ ביבום דלית בהו כל הני" ולא נטר לפרש כן עד מה דאסיקנא ומה לכולן שישנן לפני הדיבור נראה דרש"י ז"ל ס"ל דיבום הי' נוהג לפני הדיבור בתורת מצוה ולא חשש רש"י ז"ל לפרש תי' על לפני הדיבור דכיון דנהי דיבום הי' נוהג לפני הדיבור אבל כיון דחליצה לא הי' נוהג לפני הדיבור א"כ י"ל דא"ר מלפני הדיבור על