כלי חמדה בראשית י

מעלה ויש להם בחירה בטובתם ובמזונותיהם ויברחו מן הצער והמיתה וכו' וכאשר חטאו והשחית כל בשר את דרכו על הארץ ונגזר שימחו במבול ובעבור נח הציל מהם לקיום המין נתן להם רשות לשחוט ולאכול כי קיומם בעבורו עכ"ל. מבואר מדה"ק דקודם שניצולו ע"י נח הי' אסורין באכילה משום שיש להם קצת מעלה נאסרו באכילה כמו האדם. וקשה הא הרמב"ן ז"ל בעצמו מובא בר"ן כתובות פרק אע"פ בסוגיא דיונק תינוק והולך עד כ"ד חודש ס"ל דבשר מהלכי שתים ג"כ אינו אסור כלל ורק במת ישראל גלי קרא דאסור בהנאה הא בלא"ה ליכא איסור כלל בבשר אדם עיי"ש וא"כ אמאי הי' אסור לאדם הראשון אכילת בהמה וחי' אלא ודאי דס"ל להרמב"ן ז"ל ג"כ דרק להמית ברי' אסור וע"ז שפיר כתב הרמב"ן ז"ל דכמו דהי' אסור להם שפיכות דם של אדם לצורך אכילה ה"ה שפיכות דם של בע"ח אבל במת מאליו הרי גם אדם אינו אסור מה"ת כלל לדעת הרמב"ן ז"ל כנ"ל

ובאמת יש לי עיון לשיטה זו דכל האיסור הוא להמית ברי' אבל מתה מאלי' שרי מהא דמקשינן במסכת סנהדרין (דף נ"ט ע"ב) מיתיבי ורדו בדגת הים מאי לאו לאכילה ותרצינן לא למלאכה וקשה לי סוף כל סוף כיון דמותר למלאכה הרי מותר לצודן מן הים והרי מבואר בירושלמי דצד כוורא וכל דבר שמפריד מחיותא חייב משום קוצר וא"כ כיון דלהמית ברי' אסור לו איך מותרים לו דגים למלאכה הא בזה שצודה אותם למלאכה הרי מבדיל אותם מחיות שלהם וסופן שימותו ואפי' לפי גמ' דילן דלא מיחייב בצידת דגים משום קוצר רק ביבש בין סנפיריו וחייב משום נטילת נשמה מ"מ סוף סוף הצודה דגים למלאכה סוף שימותו וצריך להיות אסור ויש לדחוק בזה ואין כאן מקומו

וביותר יש להקשות על טעם הרמב"ן ז"ל שכתב דלאדם הראשון לא הותר לו להמית ברי' משום דהם ג"כ קצת בני מעלה אבל מנח ואילך אחר המבול כיון דניצולו בזכותו לכן מותרים לו באכילה. וקשה הא מבואר בסוגיא הנ"ל דגם דגים היו אסורין לאדם הראשון ועל דגים לא נגזר כלל בשעת המבול כיון דהם לא השחיתו דרכם ועיי' ברש"י ז"ל פרשת נח וברמב"ן ז"ל שם בפסוק וימח את כל היקום וא"כ דגים לא ניצולו בזכות נח וא"כ אמאי הותר דגים לאחר המבול ועיי' רמב"ן ז"ל בפרשת נח בפסוק בקרא דכל רמש אשר הוא חי לכם יהי' לאכלה שכ' שבזה נכללו להיתר גם דגי הים כי כולם נקראין רמש עכ"ל. נראה שרבינו ז"ל הרגיש בזה שלא נימא דדגים נשארו באיסורן משום שלא ניצולו בזכות נח וקמ"ל קרא דגם הם הותרו בכלל כל הבע"ח. ובעיקר דברי הרמב"ן דגם דגים הם בכלל רמש אשר הוא חי. הנה מדברי הפסיקתא מובא בעשרה מאמרות להרמ"ע ז"ל מאמר חקור דין שדייק מדקתני כל רמש אשר הוא חי לאפוקי נבילה שמתה מאלי', ועיי"ש ברמ"ע ז"ל שהוכיח מזה דב"נ מוזהר על הנחירה ומתה מאלי' אסורה לי' מוכרח דאין דגים בכלל הקרא דבדגים פשיטא דמתה מאלי' ג"כ מותרים אם לא שנימא כדעת רבינו סעדי' גאון ז"ל דס"ל דדגים אינן מותרים אלא באסיפה. ואולי י"ל שבאמת דעת רס"ג ז"ל הוא מטעם זה כיון דכל היתרן של דגים הוא מקרא דכל רמש אשר הוא חי וכיון דממעטינן מזה בפסיקתא מתו מאלי' א"כ ה"ה דגים במתו מאליהן במים אסורין, אך שיטת רס"ג ז"ל הרי נדחה מהלכה. כמו שכתבו הפוסקים. עוד קשה לי על שיטה זו מהא דמבואר בת"כ שמיני פרק ב' פרשה ב' הלכה ג' בזה"ל זאת החי' אשר תאכלו מכל הבהמה משמע מוציא מיד משמע מכלל שנאמר כירק עשב נתתי לכם את כל יכול הכל הי' בכלל היתר ת"ל זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים ושה עזים וגו' יכול תהא כל הבהמה כולה מותרת ת"ל אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו אסר אבמה"ח וכו'. מבואר מדברי הת"כ שכל איסורים שאסרתם תורה אח"כ