כלי חמדה במדבר צח

בהיתר גמור בחוש"מ וע"כ צ"ל כיון דקרבנות אלו ניתן יו"ט לדחות אצלם בזמנם א"כ גם התשלומין שלהם דוחין יו"ט כיון דכבר ניתן יו"ט לדחות אצל הקרבנות אלו ביוט"ר א"כ מה בכך שלא הקריבם בזמנם אלא היום מ"מ גם היום דוחין יו"ט ומעתה נראה לענ"ד דה"ה כשחל יוט"ר בשבת דממילא גם שמיני בשבת א"נ דדוחה יוט"ר ה"ה דדוחה יום השמיני. כיון דכבר ניתן השבת לידחות אצלו בזמנו והא דתשלומין א"ד את השבת ה"ד אם בזמנו לא הי' צריך לדחות את השבת וא"כ שוב אינו הכרח כ"כ מהקרא לומר דחגיגה דוחה את השבת דאפי' א"נ דדוחה את השבת ג"כ יקשה הא משכח"ל שמונה בשחל יוט"ר בשבת וע"כ צ"ל דקרא איירי ברוב שנים וא"כ שוב י"ל דא"ד את השבת אך נהי שאינו הכרח למידרש מזה דחגיגה דוחה שבת מ"מ ראי' להיפוך ג"כ אינה דשפיר י"ל דחגיגה דוחה את השבת ביוט"ר וממילא דה"ה ביום הח' אך זה אינו ברוב שנים ושוב אינו דוחה את השבת כלל ולכן שפיר נקט קרא שבעת ימים וא"כ קושית הגז"ל קמה וגם נצבה על שיטת הר"מ ז"ל מ"ט דרבנן דחגיגה לא דחי שבת דמקרא א"ר כנ"ל

לכן נלענ"ד דמעולם לא עלה ע"ד הר"מ ז"ל לומר דהיכא דהוא רק תשלומין דראשון א"ד את השבת דזה אינו סברא כיון דמותר בזמנו בשבת דה"ה דמותר בתשלומין בשבת רק דכוונת הר"מ ז"ל בה' ק"פ על שחיטת הפסח שדוחה שבת אף לבעלים דזה הוא רק מטעם דחוי' כנ"ל בזה סובר הר"מ ז"ל כיון דמצד דחוי' אתינן עלה א"ד שבת אלא בזמן החיוב דאז הוי בעידנא ממש משא"כ בזמן התשלומין לא אמרינן שידחה שבת דזה אינו זמן חיוב הגמור ושוב א"ד שבת ונהי דפשיטא דכהנים מותרין לשחטו מ"מ א"ד שבת אצל הבעלים כיון דבהם ההיתר רק מכח דחוי' כנ"ל וזה אינו אלא בזמנו אבל לא בתשלומין וכ"כ האחרונים בכעין זה בסברת בעידנא דהיכא דהותרה ל"צ בעידנא וא"כ ד' הר"מ ז"ל נכונים מאוד

ומעתה א"ש מחגיגה דבלא"ה אין המצוה על הבעלים דוקא לשחוט וא"כ פשיטא דבשבת אסור לבעלים לשחוט והכל נעשה ע"י הכהנים א"כ א"נ דדוחה שבת הוי בכלל הותרה ושוב אין נפ"מ בין זמן החיוב לתשלומין וא"ש ג"כ מה דלא אמרינן בגמ' (דף צ"ג ע"א) נפ"מ בין רבי לר"נ אי קרבן שני דוחה את השבת דלפ"מ שביארנו עיקר הנפ"מ אי מותר השחיטה לבעלים והנה ז"ד למאן דס"ל דשחיטת הפסח צריך שליחות וזה ילפינן מושחטו כל קהל עדת ישראל בה"ע והלא אינו שוחט אלא אחד אלא מכאן שש"א כמותו ונשמע מזה ממילא דשחיטת הפסח צריך שליחות אמנם ר"נ לשיטתו דאיהו יליף מקרא זה דכל ישראל יוצאין בפסח אחד ואינו יליף מזה שליחות כלל א"כ אין הכרע כלל דשחיטת הפסח יהי' צריך שליחות וא"כ גם בפ"ר אין המצוה דוקא על הבעלים וא"כ שוב אין השחיטה דוחה שבת לבעלים גם בפ"ר וא"כ לא מצי הגמ' לומר נפ"מ זו אי פ"ר דוחה שבת לבעלים אמנם להלכה דשחיטת הפסח צריך שליחות שפיר אמרינן דבפ"ש אם הוא תשלומין דראשון א"ד את השבת לבעלים וכמ"ש הר"מ ז"ל

אמנם כן לקושטא דמילתא א"נ דכ"ז דשחיטה דוחה שבת אצל הבעלים משום דהמצוה מוטלת עליהם דוקא לשחוט יש לעי' לדעת הר"מ ז"ל אי השחיטה דוחה שבת אצל הבעלים דלפ"ר לא מצאתי כלל בר"מ ז"ל ד"ז ששחיטת הפסח יהי' מצוה על הבעלים דוקא ואדרבה יש להביא ראי' להיפוך מד' הר"מ ז"ל שפסק בפ"ב מה' ק"פ דאין עושין חבורה לכולם קטנים מפני שאינם בני דעת והכריח מזה מרן הכסף משנה ז"ל בדעת רבינו דאם היו בני דעת עושין חבורה שכולם קטנים דהיינו בקטנים מופלא הסל"א עיי"ש וקשה מי שחט את הפסח הא קטן פסול בשחיטת קדשים וע"י שליח ג"כ לא משכח"ל דא"ש לקטן וע"כ דסובר הר"ם