כלי חמדה במדבר צז

ב' נ' עיקר דאפי' לר"א ולפ"ד התוס' דדמי פסח לראי' היינו רק פ"ר אבל פ"ש לכ"ע חייב אף באל"ק ל"מ למ"ד דהוי חיוב בפני עצמו א"כ מנ"ל לדמות פ"ש לחיוב ראי' כיון דהוי מצוה בפני עצמה וכ"כ בת' אחת אך אפי' למ"ד תשלומי דראשון מ"מ נלענ"ד כיון שכבר נתחייב בפ"ר ויש. עליו עתה חיוב תשלומין שוב לא מצי לפטור נפשי' מפ"ש עיד"ז שיפקיר את הקרקע ודוקא קודם פ"ר שלא חל עליו עוד החיוב דפסח יכול להפקיע את עצמו אבל לאחר שכבר נתחייב בתשלומין שוב ל"מ הפקעה ועי' בח' לס' המצות מצ"ע רמ"ח מ"ש בזה ואכמ"ל יותר וגם בעיקר הפלפול יש לגמגם הרבה ולא העלתי על הספר אלא מפני שאדע שכ"ת חפץ להשתעשע בדברי פלפול ויהי' בכלל פטפוטי דאורייתא

ובאמת בעיקר דעת הר"מ ז"ל הנ"ל מצאתי כעת בחפשי בספרים בספר רשמי שאלה לגדול מגדולי הדור שלפנינו ז"ל בח' (דף ק"ד ע"א) מדפי הספר הביא ד' הר"מ הנ"ל ופירש בו כפשטא דהר"ם ז"ל ס"ל דכל שהוא משום תשלומין א"ד את השבת אמנם כ' להקשות ע"ז מד' הגמ' פסחים (דף ע' ע"ב) בטעמא דרבנן דחגיגת ט"ו לא דחי שבת משום דכתיב וחגותם אותו וגו' שבעת ימים בשנה הא שמנה הוי אלא מכאן לחגיגה שא"ד את השבת ומקשינן בגמ' הא לפעמים אינו אלא ששה כגון שחל יוט"ר בשבת וממילא גם שמיני עצרת בשבת ות' דשבעה איתא ברוב שנים משא"כ שמונה לא משכח"ל כלל והקשה הגז"ל לפ"ד הר"מ ז"ל דכל שהוא משום תשלומין א"ד את השבת א"כ בחגיגה דקיי"ל דכולהו תשלומין דראשון א"כ אף א"נ דחגיגת ט"ו דוחה את השבת מ"מ א"ד אלא אם חל יוט"ר בשבת אבל אם לא חל יוט"ר בשבת פשיטא דאינו דוחה שבת כיון דאח"כ הוא רק משום תשלומין א"ד את השבת וא"כ אדרבה א"נ דחגיגה דוחה שבת יתפרש הקרא ברווחא דוחגותם אותו שבעת ימים דזה הוא תמיד דאפי' כשחל יוט"ר בשבת ג"כ הוא שבעה משא"כ שמונה לא משכח"ל דאפי' א"כ דדוחה שבת ג"כ אינו דוחה אלא ביוט"ר אבל לא ביו"ט ב' כיון דהוא רק תשלומין דראשון א"ד את השבת ועיי"ש שהג' המחבר ז"ל רוצה להכריח מכח זה דכל סוגית הגמ' הוא למ"ד תשלומין זל"ז אבל למ"ד תשלומין לראשון ל"ש כלל דרשה זו ומת' בזה ד' הר"מ ז"ל בפ"א מחגיגה ה"ח שלא כ' הטעם דוחגותם עיי"ש

אמנם לענ"ד מלבד שהדברים דחוקין בסוגית הגמ' מלבד זאת אין זה מספיק בישוב ד' הר"מ ז"ל דהא הר"מ ז"ל לשיטתו שכמעט הוכחה מבוררת מקרא דחגיגה דוחה שבת בזמנו ולא בזמן התשלומין וכמו שבאמת דעתו כן גבי פסח לפ"ד הג' הנ"ל ולכאורה עלה בדעתי בישוב קושית הגז"ל אף לפי שיטתו בדעת הר"מ ז"ל דס"ל דתשלומין לא דחי' שבת ה"ד אם בזמנו הי' אפשר בהיתר גמור בלי שום דחיי' כגון בפסח בשוגג בראשון אז שפיר אמרינן דאין בכח חיוב התשלומין לדחות את השבת משא"כ אם גם בזמנו הי' צריך לבוא לידי דחיי' מה"ת אע"ג שזה חמור שזה שהי' עליו לדחות בזמנו מ"מ דוחין התשלומין את השבת וא"כ בחגיגה כיון דבזמנו הוא יו"ט וג"כ צריך לבוא לידי דחי' מצד לכם ולא לגבוה ורק מצד קביעת זמנו דוחין יו"ט לפ"מ דקיי"ל דנדונ"ד א"ק ביו"ט א"כ גם בזמנו מותר רק מצד דחיי' א"כ נהי דשבת חמור מיו"ט מ"מ א"נ דדוחין שבת בזמנם ה"ה דדוחין את השבת בתשלומין שלהם אך יש לעי' בזה וי"ל דסוף כל סוף כיון דהיום אין זמנם א"ד השבת לדעת הר"מ ז"ל

אמנם מ"מ מה שהחליט הגז"ל דה"ה שמיני עצרת שחל בשבת אינו נדחה אף א"נ דחגיגה ביוט"ר דוחה שבת כיון דהוי תשלומין דראשון א"ד את השבת זה לא נהירא לענ"ד דהנה באמת יש להקשות להלכה דכולהו תשלומין דראשון א"כ נהי דביוט"ר דוחה יו"ט משום דקבוע לי' זמן כמו שכ' הר"מ ז"ל אמנם בשמיני עצרת דהוא רק תשלומין דראשון אמאי דוחה יו"ט כיון דהי' אפשר