כלי חמדה במדבר צ

ז"ל דהלוים בעצמם הי' קרבן עולה ולכן הי' צריכים תנופה וכדוגמת יצחק אבינו ע"ה ולזאת באמת היתה מקודם תנופת הלוים ואח"כ הקרבת החטאת דבזה הי' עולה קודמת לחטאת אמנם לכפר על הלוים שהם לא עבדי ע"ז והי' העולה שלהם באמת דורן שפיר חטאת קודמת לעולה וכיון שהקרבנות האלו הי' מכפרין על בנ"י ועל הלוים לכן הי' בסדר זה ודו"ק כי קצרנו וסמכנו על המעי'

ובאמת לפ"ד העשרה מאמרות יש לת' קצת מה שתמהו המפרשים על הא שכ' רש"י לעיל פ' נשא ז' א' בקרא דויהי ביום כלות משה דגילוח הלוים והזאתם הי' בשביעי והוא מספרי וקשה טובא לפ"מ דמבואר בשבת פ"ז ע"ב דעשר עטרות נטל בו ביום ומבואר דר"ח ניסן הי' ביום א' וא"כ יום שביעי הי' שבת ואיך הי' הזאה וגילוח בשבת ואם אמנם כי י"ל כיון דסתם ספרי ר"ש ואיהו ס"ל מלאכה שאצל"ג פטור וא"כ הגילוח הי' רק איסור דרבנן ל"מ לדעת התוס' דבא"צ לשערות הוי רק דרבנן בודאי הוי בגדר מלאכה שאצל"ג

אך אפי' לפ"ד הריב"ש בת' וכ"כ הרמב"ן ז"ל דלצורך תקון הגוף וליפות עצמו ג"כ הוי בגדר צל"ג והריב"ש ה"ר לזה משום דבמשכן ג"כ הי' מעבירין השער לצורך העורות אילים מאדמים ותחשים מ"מ נראה ברור דז"ד אם הגילוח לצורך תיקון הגוף בעצם ליפותו [וגם בזה הערותי במק"א כיון דכל הראי' ממלאכת המשכן מעורות אילים מאדמים ותחשים ושם הי' לאחר שחיטה א"כ י"ל דדוקא דומי' דהתם דלא הדרי השערות והוי תיקון המתקיים שפיר חשיב מלאכת מחשבת והוי בגדר צל"ג משא"כ באדם חי כיון דאינה מלאכה המתקיימת מנ"ל דבכה"ג הוי בגדר מלאכה והארכנו לפלפל בזה ואכ"מ] משא"כ הכא דהי' רק לצורך תיקון מצוה לטהר אותם ברור הדבר דלר"ש הוי זה בגדר מלאכה שאצל"ג כמו תיקון מילה כיון דאינו תיקון בעצם וא"כ י"ל דעל דרבנן לא גזרי עוד ושפיר י"ל דהי' הגילוח והזאה בשבת

אמנם מה שקשה לי טובא מזה על הסמ"ג ז"ל דיש לו שיטה חדשה בהא דטמאים לנפש אדם הי' נדחין לפ"ש אע"ג דהי' בשביעי שלהם והי' בידם להזות ולטבול וכבר נתקשו כל רבותינו הקדמונים והר"מ ז"ל הוכיח מזה שיטתו הנפלאה לחלק בין טבו"י דטמא מת לטבו"י דטמא שרץ והראב"ד ז"ל שלא ניחא לי' בזה הוצרך לדחוק דשאלו אחר זמן הקרבת הפסח דשוב לא הי' להם עצה לשחוט את הפסח אמנם הסמ"ג ז"ל כתב בפשיטות כיון דיום א' בניסן הי' ביום א' א"כ הי' אז ערב פסח בשבת וכבר גזרו על הזאה שלא ידחה שבת לכן לא הי' להם. עצה לעשות את הפסח וקשה טובא דמה יענה לגילוח והזאת הלוים דהי' ביום השבת הקדום. ולכאו' ק"ו הדברים דאם היתר הזאה ללוים לצורך עבודה מכ"ש לצורך פסח שהי' להם להתיר הזאה דחמיר שיש בו כרת

והנה דרך פלפול אמרתי דבהזאה איכא ב' טעמים לאסור אחד משום דהוי מתקן וב' משום גזירה דרבה שמ"י ד' אמות ברה"ר. ומעתה י"ל דמצד גזירה דרבה לא הי' שייך לגזור אז לא מבעי' לדעת הר"מ ז"ל דס"ל דמדבר הוי רה"ר בזה"ז וצ"ל לדידי' דפירוש הגמ' כאן בזמן שהי' ישראל שרוין במדבר דאז כיון דהי' זורעין ומצמיח לא הי' רה"ר כנודע ד' הגאון מדיקלא ז"ל הובא בפרמ"ג או"ח סי' וא"כ לא הי' רה"ר אז ולא הי' שייך גזירה דרבה לאסור הזאה מטעם זה אמנם בלא זה נראה ברור דגזירה דרבה ל"ש אלא אחר שנתערבו ישראל בערבות מואב זל"ז וכולם ערבים זב"ז שפיר י"ל דבטלו כל המצוה מצד שמא יכשל אחד מהם משא"כ קודם שנתערבו