כלי חמדה במדבר פ

ראשונה של פסח והטעם כנ"ל כיון דכל שישנו בל"ת חמץ ישנו בקום אכול מצה וכיון דבזה ל"ש לומר דאינו בבל תאכל חמץ כיון דהוא ל"ת בקו"ע ופשיטא דאסור באכילת חמץ (ונראה פשוט דמה"ט איתא בלאו דבל יראה כיון דאיתקש זל"ז ולזאת אפי' א"נ דעוסק במצוה פטור מל"ת בשוא"ת מ"מ מלאו דב"י אינו פטור כיון דמצווה על לאו דאכילת חמץ וצדקו השגת החומת ירושלים על הפמ"ג ז"ל במ"ש דאונן פטור מלאו דבל יראה מלבד מה שיש להעיר לפ"ד המהרש"ל דאינו פטור כלל ממצוה עוברת וכיון דמצווה בלאו דבל יראה ה"ה דמצווה בעשה דתשביתו כיון דבאה לנתק הלאו וכיון דמחויב בלאו חייב בעשה וברור הדבר דעוסק במצוה אינו פטור ממצוה דוהשיב את הגזילה והוא מה"ט דעשה שבאה לנתק את הלאו כיון דמצווה על הלאו מצווה על העשה ג"כ אפי' א"נ דקונה את הגזילה לגמרי רק דיש עליו חיוב מצוה דוהשיב ובמק"א הארכנו בזה ואכ"מ) וממילא מחויב באכילת מצה ג"כ דכל שישנו בל"ת חמץ ישנו בקום אכול מצה

ונראה שזה כוונת רבינו המבי"ט ז"ל בקרית ספר (פ"ו מהל' חמץ ומצה) שכ' בזה"ל אכל מצה בלא כונה כגון שאנסוהו עכו"ם יצה יד"ח שהרי אכל אבל הי' נכפא ואכל וחזר ונתרפא חייב לאכול שאותה אכילה היתה בזמן שהי' פטור מכל המצות דאונס רחמנא פטרי' כדכתיב ולנערה ל"ת דבר עכ"ל

ולכאורה הדברים מרפסין איגרא במה שהוסיף דאונס פטור מכל המצות. אמנם לדברינו נראה דכוונתו לת' קושית הטו"א על הר"מ ז"ל שפסק דקטן שהגדיל בין שני פסחים אם עשאו עליו בראשון פטור משני מהא דכפאו ואכל מצה דמבואר בסוגיא דכפאו שד כיון שבשעת האכילה הי' שוטה אינו נפטר מחיובו ולכשיתפקח באותה לילה חייב לאכול מצה מחדש ולכן כתב המבי"ט ז"ל להזהיר את זה דלכן במצה אינו יוצא במה שאוכל בעת שטותו כיון דאז הי' פטור מכל המצות ולא הי' בל"ת חמץ א"כ ממילא אינו באכול מצה א"כ המצוה אינה מצוה כלל בעת שטותו וכמו שאין יוצאין במצה שאינה מחמשת המינים מה"ט כיון דאינו בא לידי חימוץ א"י בו ידי מצה ה"ה מי שאינו בגדר דל"ת חמץ אין אכילת מצה מצוה כלל ולכן אינו פוטרו לכשיתפקח משא"כ קטן שהגדיל בין שני פסחים אע"ג דפטור מראשון מ"מ כיון שהוא רק מחמת קטנותו שפיר אם עשאו עליו בראשון פטור משני. ובזה יש ליישב מה שיש לדקדק בסוכה (דמ"ב) דאיתא התם ת"ר קטן היודע לנענע חייב בלולב להתעטף חייב בציצית לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין כו' יכול לאכול כזית צלי שוחטין עליו את הפסח וקשה דנקט זמן חינוך דפסח דל"ש אלא בזה"ב ולמה לא נקט חינוך במצות מצה דשייך גם בזה"ז (ודוח"ל דמצה פשיטא משום דא"צ כוונה זה דוחק). ולהנ"ל א"ש דדוקא במצות שאין הקטן נפטר בהם אלא מחמת קטנותו בזה שייך חינוך אבל במצות אכילת מצה כיון דתלי' בלאו דחמץ ובל"ת ל"ש חינוך א"כ אינו בגדר הל"ת כלל ממילא ל"ש בו חינוך גם במצ"ע דמצה דאינו בגדר מצוה כלל אצל קטן כיון דל"ש כלל בהלאו דחמץ

איברא דלכאורה ממקומו מוכרע להיפוך דהרי מבואר דקטן היודע להתעטף חייב בציצית והנה בריש ערכין הכל חייבין בציצית כהנים לוים וישראלים ומקשינן פשיטא ותי' כהנים אצטריך לי' הואיל דכתיב ל"ת שעטנז גדילים תעשה לך וכו' קמ"ל נהי דאשתרי בעידן עבודה שלא בעידן בעודה מי אשתרי עיי"ש וא"כ קטנים דאינם בל"ת שעטנז כלל אמאי חייבין בחינוך דציצית

ולכאורה עלה בדעתי דרך פלפול דאדרבה מסוגיא זו ראי' לדברינו בשנקדים לת' קושית התוס' שהקשו דאמאי לא קתני אביו לוקח לו טלית ומה שתי' דמסתמא אית לי' טלית צ"ע דדילמא