כלי חמדה במדבר עה

אמרינן דאגלמ"ל דהמנחה היתה ללא צורך ודוק היטב בזה כי יש פנים לכאן ולכאן וסומך אני על חכם כמוי"ב שיבין הד' לאשורן)

ולכאו' עלה בדעתי דהנה באמת ד' הר"מ ז"ל צריך מובן דאמאי כשמת הוא או מתה היא אחר הקטרת הקומץ לא יהי' שיריים נאכלין כיון דהכל הי' כדין ומה בכך דנולד אח"כ סיבה שמת הוא או היא. לכן נלענ"ד די"ל כיון שדעת הר"מ ז"ל דמשקה ואח"כ מקריב א"כ המנחה באה לאחר השקאה ואם ליתא להשקאה ליתא להמנחה והנה הא דהתירה התוה"ק למחוק השם ולהשקות האשה הוא רק משום דגדול השלום או לברר הדבר א"כ בכה"ג שנולד סיבה שלא נתקיים כונת התוה"ק אמרינן דאגלמ"ל דאשה זו לא היתה ראוי' להשקאה והוי השקאה כמאן דליתא. וכיון שכן ממילא גם המנחה נפסלת דהמנחה בלא השקאה אינה כלום. ולכן במת הוא או במתה היא אפי' לאחר הקטרת הקומץ המנחה נפסלת. ודוגמא לזה מצאנו בתוס' חגיגה ד' גבי ח"ע וחב"ח שכ' דאם מת העבד אמרינן דלא הי' ראוי לשחרור ואע"ג דהוא סיבה שנולדה אח"כ מ"מ כיון דמכח דחוי' אתינן עלה אמרינן בזה אגלמ"ל וה"ה הכא אמרינן אגלמ"ל דאשה זו לא היתה ראוי' לשתות ולכן אע"פ שקרב הקומץ אין המנחה נאכלת, א"כ ז"ד כשמתה מיתה אחרת שאינה מכח השקאה. אבל כשהמים עשו פעולתן שצבתה בטנה ונפלה ירכה ומכח זה מתה וא"כ המים והמנחה עשו פעולתן שלתכליתן נמחקו המים ונקרבה המנחה פשיטא דהשיריים נאכלין. והר"מ ז"ל לא קאמר אלא כשמתה במיתה אחרת ולא צבתה בטנה דנראה דאע"ג דנתברר שטהורה היא מ"מ לא בא לידי תכלית הנרצה לעשות שלום בין איש לאשתו וכן כשמת הוא ג"כ המנחה נפסלת דאגל"מ דאשה זו לא היתה בעלת שתי'. משא"כ כשמתה ע"י המים והמנחה. בזה גם הר"מ ז"ל מודה דהמנחה נאכלת ומיושב קושיתי הנ"ל. אך א"כ הי' לו להר"מ ז"ל לפרש דבריו ולא לסתום דאם מתה אין השיריים נאכלין

לכן לולא דמסתפינא מרבותי הייתי אומר שהר"מ ז"ל קאי על מ"ש בריש ההלכה דאם הקריב ואח"כ השקה כשרה המנחה וע"ז אמר אח"כ כל הדינים דאם הקריב קודם השקאה ואירע אחד מאלו היינו שאמרה א"ש או שאינו רוצה להשקותה או שמת הוא או שמתה היא וקאי הכל באופן אחד דהיינו בלא השקה עדיין אותה ושפיר כתב הר"מ ז"ל דאין השיריים נאכלין דלא גרע מאומרת איני שותה אמנם היכי דהשקה ואח"כ הקריב ואח"כ מתה היא או מת הוא בזה מודה הר"מ ז"ל כיון דקרבה המנחה כדין השיריים נאכלין

אך יש לעי' בזה מתרי טעמי. א' דא"כ אמאי לא הביא הר"מ ז"ל ד"ז להלכה. ב' ואפי' א"נ דזה ממילא ש"מ כיון דנקט דין זה דוקא בהדי הנך דאומרת א"ש ושבעלה לא רצה להשקותה נראה דדוקא קודם השקאה דינה הכי אבל לאחר השקאה השיריים נאכלין מ"מ ישקה בבאו עדים שנטמאה שבזה באמת דעת הירושלמי דאפי לאחר השקאה ונקטר הקומץ מ"מ שיריים אינן נאכלין וא"כ הי' לו להר"מ ז"ל להעתיק דין זה. ואפי' א"נ דהר"מ ז"ל ס"ל כרש"י ז"ל בזה דס"ל דגם בבאו עדים שהיא טמאה אם באו לאחר הקטרת קומץ שירי' נאכלין עכ"פ כיון דהוא חידוש דין נגד הירושלמי הו"ל לר"מ ז"ל לכתבו בפירוש. ע"כ אני נבוך מאוד בדעת הר"מ ז"ל בדין זה ואשמע בכ"ז דעת כת"ה שיחי: (א"ה. עתה בעת סדרי הדברים לדפוס ראיתי