כלי חמדה במדבר עג

נשרפת וז"נ מאוד בישוב ד' התוס'

איברא שבאמת לענ"ד צ"ע מאוד ד' התוס' דהרי בדקדוק לשון המשנה מבואר בזה"ל והאומרת איני שותה ושבעל "אינו רוצה" להשקותה וכו' בזה מנחותיהן נשרפות ולכאו' צ"ע אמאי לא נקטה המשנה בתרוי' בחד לשנא היינו אומרת איני שותה "ושבעלה אמר איני משקה". והי' נראה להוכיח מזה דבאשה כיון דבדידה כשאמרה איני שותה נפסלה המנחה משום דיחוי לכן נשרפת תמיד אם אמרה איני שותה משא"כ בבעל אין המנחה נשרפת אלא כשעומד בדעתו ואינו רוצה להשקותה הא אם אמר איני משקה וחוזר בו אין המנחה נשרפת כיון דבידו לא נפסל מצד דיחוי ויהי' מוכרח מלשון המשנה דהבעל יכול לחזור בו היפוך ד' התוס' ועי' ברמ' ז"ל פ"ב מה' סוטה הי"ד שכ' בזה"ל או שאמרה איני שותה "או שבעלה לא רצה להשקותה" נראה לכאו' דאע"ג דעתה רוצה כיון דלא רצה שוב מנחותי' נשרפת והוא שינוי מלשון המשנה

ולכאו' עלה בדעתי להעיר בדבר מאוד בדעת הרמ' ז"ל דהנה לכאו' יש להעיר בגוף ד' האבני מלואים דל"ש כלל ענין דיחוי הכא כיון דקיי"ל משקה ואח"כ מקריב א"כ קודם השקאה ל"ש חובת מנחה כלל ומבואר במשנה דעד לאחר השקאה היתה המנחה בתוך כפיפה מצרית ואח"כ נתקדשה בכלי שרת ונהי דהכא בהא דמבואר במשנה דמנחותיהן נשרפות כשאינן רוצין לשתות ע"כ איירי דכבר נתקדשה המנחה בכלי שרת דאל"כ א"צ שריפה אך מ"מ כיון דמצות הקרבה וכן קידוש כלי הוא לכתחילה אחר ההשקאה נהי דקידש בכלי שרת מקודם השקאה והכלי שרת מקדש כיון דאין מחוסר זמן לבו ביום מ"מ י"ל דל"ש בי' פסול דיחוי ולכן צריך דוקא שהבעל לא ירצה להשקותה גם עתה אבל אם חזר בו הבעל אין המנחה נשרפת ול"ש בי' פסול דיחוי כיון דלא היתה עוד חובת ההקרבה והקידוש כלל הוי כמו נקטם ראשו מערב יו"ט וכבר העירו בזה המחברים ע"ד האבני מלואים. ומעתה י"ל דהר"מ ז"ל לשיטתו דס"ל דאע"ג דהלכה דמשקה ואח"כ מקריב מ"מ הקידוש בכלי שרת צריך שיהי' קודם השקאה כמבואר בדבריו ז"ל בפ"ג מה"ס הי"ג וכמושכ"ל באריכות וא"כ שפיר שני מלשון המשנה דאפי' אם עתה רוצה להשקותה כיון דלא רצה הרי נדחה המנחה מלהקריב כיון דנתקדשה בכלי שרת כדינה וכחובתה אך זה רק לפלפולא אבל לקושטא דמילתא מלבד שאין מבואר בסדר המשנה דהקידוש בכלי שרת הי' אח"כ ואם שהתוס' כתבו כן אבל במשנה אינו מבואר ואדרבה סדר לשון המשנה דריש הי' נוטל נראה כדעת הר"מ ז"ל דלכ"ע קודם השקאה הי' מניחה בכ"ש ואם אמנם כי המל"מ רפ"ג מה' סוטה כתב בסדר המשנה להיפוך ועיי"ש שמכריח זה אך ברור הדבר שהר"מ ז"ל בודאי ס"ל דלא כדבריו שלא הי' חולק על סדר הפרשה וסדר המשנה וי"ל דגם ממשנה זו דקתני סתמא ושאומרת א"ש ושבעלה א"ר להשקותה מנחותיהן נשרפות הוכיח דלכ"ע הקידוש בכ"ש קודם ההשקאה אמנם מלבד זאת א"א לומר בדעת הרמ' ז"ל דס"ל דבעלה אמר איני משקה אע"ג שאח"כ רוצה להשקותה נפסלה מצד דיחוי כיון דבידו לחזור ל"מ לדעת החינוך דס"ל דהמצוה על הבעל להשקותה בודאי כן הוא אך אפי לפמ"ש המנ"ח בדיני סוטה להכריח שדעת הר"מ ז"ל שאינו מצ"ע על הבעל להשקותה מ"מ מודה שדעת הר"מ ז"ל דמצות חכמים הוא כיון שכ' להדיא בפ"ב מה"ס הח"י דמצות חכמים הוא לקנאות לאשתו נראה דכונתו על כל האמור בפרשה וא"כ אא"ל דנפסלת מצד דחוי כיון דבידו לבטל הדיחוי ובכלל א"א להוכיח מדקדוקים כאלה להורות דינים חדשים אך כתבנו מה שיש להעיר בזה להלהיב לבב התלמידים

ובאמת ראיתי להג' ז"ל בס' ערל"נ שהבין מדעת התוס' ביבמות דראיתם מזה שהמנחה נשרפת דא"נ דיכול לחזור לא יהי' נשרפת לגמרי בשום פנים