כלי חמדה במדבר עא

בירושלמי דהספק משום דלמחיקה נתנה מבואר דאע"ג דלמחיקה נתנה יש סברא דגזרו בזה על טומאת ידים. אמנם לענין עור בהמה טמאה מבואר בירושלמי דלולא החשש שמא תאמר א"ש ונמצא השם גנוז על עור בה"ט הי' פשיטא לי' לר"א בר"ש כאביי דהואיל דלמחיקה נתנה א"צ שיהי' נכתב על עור בה"ט. וטעמא דמילתא נלענ"ד עפ"מ דמבואר בשבת ד' קט"ז דכל קדושת הגליון הוא מחמת קדושת הכתב אזיל לי' כתב אזיל לי' קדושה ואפי' לפ"ד הפוסקים דבאזיל הכתב ג"כ לא נפקע כל הקדושה מהגליון ועי' בזה בנו"ב תנינא ח' יו"ד ס' ק"ע. מ"מ פשיטא דכל קדושת העור הוא רק מצד הכתב. רק דהנו"ב ז"ל ס"ל דקדושתה לא פקעה. ומעתה נראה דטעמא דירושלמי במג"ס כיון דכל תכלית הכתב זה להמחק מעל העור א"כ ממילא אין העור נתקדש כלל כיון דכל קדושת העור הוא רק מצד הכתב ז"ד בכתב שסופו להתקיים אבל לא היכא שתכליתו להיות נמחק מעל העור ולכן אין העור בכלל למען תהי' תורת ד' בפיך שנדרש דהעור צריך להיות מן המותר בפיך. ולכן פשיטא לי' לירושלמי דאם יתקיים התכלית וימחוק כשר על עור בהמה טמאה ג"כ משא"כ לענין טומאת ידים שפיר קמבעי' לי' כיון דזה שגזרו בכתבי קודש שיטמאו את הידים היינו מכח קדושת האותיות עצמן א"כ שפיר י"ל נהי דעומדין למחוק מ"מ כל זמן שכתובין גזרו עליהם טומאת ידים (ולפי מה שכתבו בכונת הירושלמי נראה דהירושלמי מבעי' לי' רק על העור כיון דאינו עצם קדושה יש לסתור מה שראיתי להאחרונים שנסתפקו לדעת הר"ן ז"ל שנראה מדעתו ז"ל דבכל המצות צריך שיהי' מן המותר בפיך מה הדין בנר חנוכה אם צריך שיהי' דוקא מן המותר בפיך וכתבו לפשוט מהירושלמי הנ"ל דפשיטא לי' כיון דלמחיקה נתנה ל"צ שיהי' מו המותר בפיך וה"ה בנ"ח כיון דתכליתו להתבער מן העולם וזה מצותו א"צ שיהי' מן המותר בפיך אמנם לפמש"כ בביאור ד' הירושלמי אין ענין כלל זל"ז ובגוף המצוה שפיר י"ל דצריך שיהי' תמיד מן המותר בפיך אע"ג דהולכת לאיבוד וז"ב לענ"ד). והר"ם ז"ל דפסק להחמיר לענין עור בהמה טמאה הוא מטעם שכ' כמו ס"ת וכונתו למסקנת הירושלמי וכדאמרן

שוב בא לידי ס' עין יצחק מהג' ז"ל מקאוונא וראיתי בח' או"ח ס"ה מאות כ"ז עד אות ל"ב שהאריך ג"כ בענין זה והרגיש ג"כ בקידוש השם דסוטה דנימא אדעתא דהכי לא אקדשה או שיקדש השם על תנאי. אך לא הרגיש בד' מרן הגאה"ק שליט"א לת' דבנמחקה המגילה ל"ש זה והאריך ג"כ בהא דר"א ב"ש דאין כותבין על עור בהמה טמאה וג"כ לא הרגיש במסקנת הירושלמי הנ"ל ולענ"ד הנכון כמוש"כ בזה ועי' עוד בפ' ראה שמה מובאין ד' מרנא הגאון שליט"א בשלימות ומה שפלפלתי בדבריו ואכמ"ל יותר

(יא) ומ"ש כת"ה שי' לתמוה על הג' בעל אבני מלואים ז"ל סי' י"א ס"א שכ' לדחות ראיית התוס' יבמות ד' צ"ה ע"א בד"ה בסוטה לבעל דאם הבעל אמר איני משקה שוב אנ"י לחזור ולהשקותה מדתני במשנה דסוטה ד' כ"ג בהדי הנך דמנחותיהן נשרפות אם אמר איני משקה וע"כ דא"י לחזור בו ולהשקותה דאל"כ אמאי נשרפת מיד נמתין עם שריפתה דילמא יחזור בו. וכתב הגאון ז"ל דאפי' א"נ דיכול לחזור ולהשקותה מ"מ מנחה זו נפסלת מצד דיחוי כיון דבשעה שאמר איני משקה נדחית מלהקריבה ושוב אינה חוזרת ונראה אפי' אם רוצה להשקותה אח"כ ואין לומר כיון שבידו לחזור וכל שבידו אינו דיחוי ז"א דבידו אינו מבטל הדיחוי אלא כשהוא בידו אצל הבעלים של הקרבן דאז אמרינן דהקרבן לא נדחה מלהקריב כיון דבידם של הבעלים לבטל הדיחוי. משא"כ הכא במנחת סוטה