כלי חמדה במדבר נח

צריך לראי' ואין בכחינו לחדש דבר כזה מעצמינו. ונראה לענ"ד שזה תלי' בפלוגתא דתנאי אם כשנתברר שהיא טהורה איכא ג"כ חטא בזה שיחדה את עצמה והביאה עצמה לידי שבועת שוא שלדעת הרבה פוסקים אפי' שבועת אמת אסור לשבע. ועי' בירושלמי פ"ג ה"ה רשב"א אומר אפי' טהורה ששתתה סופה שהיא מתה בתחלואים רעים מפני שהכניסה עצמה לספק זה המרובה עיי"ש. ונראה דכונתו משום היחוד והשבועה ומחיקת השם שגרמה וצריך לומר לדידי' דהא דונקתה ונזרעה זרע היינו שיתברר שהיא טהורה. ולפ"ז י"ל דכמו דהיכא שיש עדים במדה"י שהיא טמאה אין המים בודקין את אשתו והטעם מבואר בר"מ ז"ל פ"ג מסוטה הכ"ג מפני שאין המים בודקין אלא כשאין עדים "המודיעים" זנותה. וביתר ביאור בפי' המשניות כתב להדיא הטעם משום דהעדים יעידו ותתגרש עיי"ש. א"כ ה"ה אם טהורה היא כיון דבאמת ראוי' לעונש אלא שמפני שיתברר לכל שטהורה היא שלא נימא שיש עדים במדה"י שהיא טמאה או שזכות תולה לה אמרה תורה ונקתה ונזרעה זרע. א"כ ז"ד אם ליכא עדים שטהורה היא. אבל אם איכא עדים שטהורה היא שיוכל להתברר ע"י העדים אז אין המים פועל סגולות אלו

אמנם להלכה נראה דמהר"מ ז"ל שכ' בפ"ג מה"ס ה' כ"ב בזה"ל סוטה ששתתה והיתה טהורה הר"ז מתחזקת ופני' מזהירות ואם הי' בה חולי יסור. ותתעבר ותלד זכר. ואם הי' דרכה לילד בקושי תלד במהרה עכ"ל. הוסיף על לשון הגמ' שתתרפא מכל חולי שיש בה ותתחזק ע"י ההשקאה. נראה דס"ל דאין הלכה כרשב"א ואדרבה זכות הוא לה שהיתה טהורה אע"פ שנסתרה ולא עברה איסור ביחוד ג"כ כיון שנתברר שהיתה טהורה מכל צד. וכן נראה מד' התוס' יבמות (דף ל"ח ע"ב) דה"מ ב"ש אומרים ושבועת אמת לדעת הר"מ ז"ל מצוה היא וגרמא דמחיקת ש"ש לבטלה ג"כ ליכא כיון דנעשה שלום עיד"ז שנמחק השם הרי נעשה התכלית שדוחה מחיקת השם ואינו איסור כלל. ודוקא אם היא טמאה הוי בכלל מחיקת ש"ש לבטלה דאין תכלית השם להיות נמחק שתענש על ידו. משא"כ אם היא טהורה ונעשה שלום ע"י מחיקת השם אינו איסור כלל ולכן ע"י השקאה מתחזקת ומתרפאת מיסורין. ולפ"ז נראה פשוט דבשביל זה שיש עדים במדה"י שהיא טהורה אינו מגרע זכותה עיד"ז וא"כ א"א לת' את ד' הר"מ ז"ל עפ"ד הפנ"י ז"ל

ומה שיש לקיים תי' המל"מ באופן אחר עפ"מ שנראה פשוט דנהי דהמים בודקין לעתיד ולעבר מ"מ צריך שיהי' קינוי דבעל ואם ליכא קינוי דבעל אין המים בודקין אותה דבקפידא דבעל תלי' רחמנא רק דאם איכא קפידא דבעל אז גם לשעבר המים בודקין אותה. וברור הדבר דאפי' למ"ד דלאחר סתירה ל"מ מחילה היינו רק לענין להתירה לבעלה. אבל להשקותה א"א כיון דליכא קינוי עתה דמחל הבעל לקינויו א"א להשקות אותה דהמים לא יבדקו אותה כיון דליכא עתה קפידא דבעל. וזה נראה כונת התוס' סנהדרין (דף פ"ח ע"א) קינויו מחול שכ' דלאחר שנמחקה המגילה א"י למחול

ולכאורה תמי' הא להלכה לאחר סתירה ל"מ מחילה. אך כונת התוס' לענין השקאה דאם מוחל קודם שנמחקה המגילה א"י להשקותה. אבל לאחר שנמחקה המגילה אין מניחין אותו למחול שלא ימחוק ש"ש לבטלה ואה"נ דאם עומד בדעתו ומוחל הקינוי אפי' לאחר מחיקה ל"ש השקאה כיון דליכא קפידא דבעל בעת השקאה אין המים בודקין אותה ומעתה משכח"ל דשותית וחוזרת ושותית כגון שלאחר השתי' הראשונה מחל לה הבעל הקינוי שלו ואמר לה שאינו מקפיד על סתירתה עם בני אדם ואחר