כלי חמדה במדבר נה

היינו משום דיאמין לו דאם באמת מאמין לו בלבו ה"ה מוזהר לכן פטרו אותו כדי שיודיעו דאז ממ"נ ליכא מכשול כנ"ל דאם יאמין לו לא יאכלנו ואם לא יאמין לו הרי מדינא אינו נאמן ואינו מוזהר באמת ע"ז

ועפ"ז נלענ"ד לפרש סוגית הגמ' בכתובות בסוגיא דפתח פתוח דאמרינן שם והאמר ר' אלעזר אין האשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קו"ס וכמעשה שהי' ומקשינן ותסברא וכו' ומסקינן בגמ' דפתח פתוח כשני עדים דמי וכ"ת מעשה שהי' מפני מה לא אסרוה ופירש רש"י ז"ל שהרי עדים הרבה ידעו. אמנם בתוס' דה"מ מפני מה לא אסרוה כתבו דקושית הגמ' כיון דאמרת דפ"פ כשני עדים דמי אמאי לא אסרוה לדוד כיון דהי' יודע האמת שנבעלה לו וא"כ אסורה לו דכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל וצריך ביאור במאי פליגי רש"י ותוס'. ונראה שדעת רש"י ז"ל כיון דמדינא אין עא"נ באיסורין וא"כ אף אם הי' דוד מודיע לאורי' החתי שאשתו זינתה אינו חייב להאמין לו ואינו נאמן וכיון שכן אינה בגדר אסורה לבעל ואינה אסורה לבועל גם כן כיון דכללא הוא דכל שא"נ לו הוי בגדר אינו מוזהר א"כ אינה אסורה לבעל כלל ושוב ממילא גם לדוד אינה אסורה. אמנם התוס' ס"ל כיון דקיי"ל דאי מהימן לי' כבי תרי מחויב לגרשה וא"כ נראה פשוט דדוד הי' חייב להודיע לאורי' שאשתו זינתה כי בטח הי' דוד ע"ה נאמן עליו כבי תרי וכיון שאם הי' מודיעו הי' נאמן הוי רק בגדר שוגג והוי מכשול ושפיר גם הבועל מוזהר עלי' ולכן גם לדוד אסורה דשפיר קרינן בה כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל

ובאמת כשאני לעצמי כתבתי בחידושינו לסוגיא דהשא"נ שלולא דברי רבותינו הראשונים ז"ל הייתי אומר דהא דחזקי' פוטר בהשא"נ בשוגג מטעם כדי שיודיעו היינו רק היכא דמדינא אינו נאמן ורק דחשו חז"ל שמא יאמין לו ולכן מוכרחין לפוטרו כדי שיודיעו דאל"כ לא יודיעו כיון דיחשוב דא"צ להאמין לו ומשום הפסד ממונו לא ירצה להודיע לו (וד' הפנ"י ז"ל דס"ל דהיכי דחייב לשלם נאמן מצד מתוך אינו ברור דמלבד שדעת הטו"ז ביו"ד סי' קכ"ז ס"ק ג' דלא מהני מתוך נגד החזקה. מלבד זאת כ"כ במק"א דסברת מתוך ל"ש אלא שאף אם לא נאמין לו במה שאמר מ"מ יהי' נאמן לעצמו. משא"כ אם לא נאמין לו לא יהיה לו הפסד ל"ש לומר מתוך והארכנו בזה ואכ"מ). משא"כ היכא דעא"נ מדינא ל"ש למפטרה בשוגג מטעם כדי שיודיעו דבלא"ה יודיע לו ואין לחשוד לאדם מישראל שבשביל איזהו הפסד ממון יכשיל את חבירו באיסורין

ועפ"ז נראה לת' קושית הים התלמוד בב"ק (דף צ"ט ע"ב) בהא דטבח אומן שקלקל שחייב לשלם והקשה הרמב"ן ז"ל הא הוי השא"נ ותי' דניכר בין חי' לשחיטה ותמה בס' הנ"ל הא לא עדיף מהשא"נ לחזקי' דש"ה ועפ"כ פטור מטעם כדי שיודיעו (ומ"ש שם במפרשי הים אחר המחילה מכת"ה לא ניתן להאמר כלל כיון דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת ודו"ק). אמנם להנ"ל א"ש דשם כיון דמדינא נאמן לומר שנתנבלה כיון דבהמה בחיי' בח"א עומדת וא"כ אף אם לא יפטרו אותו יודיעו. ולפ"ז יהי' מוכח דאפי' היכא דאינו נאמן מדינא חשו חז"ל ועשו טצדקי לפוטרו ממון כדי שיודיע לחבירו שאולי יאמין לו ויפריש אותו מאיסורא. אך בטלה דעתי נגד דעת רבותינו הראשונים ז"ל שתפסו בפשיטות דהא דחזקי' אפי' היכא דנאמן מדינא ועיין ברשב"א לקידושין (דף ס"ו) בד"ה אמר אביי ובאמת כיון דקיי"ל דמלמדין אותו לומר איני מאמינך ובפרט לפ"ד הפוסקים דאפי' אם מאמין לו בלבו יכול לומר איני מאמינך ומותר לו א"כ בודאי ל"ש למפטר אותו מטעם כדי שיודיעו אם לא במקום דנאמן באמת וכדעת הראב"ד ז"ל שם. ומ"מ צדקו דברינו בשיטת התוס'