כלי חמדה במדבר נד

הל"ת כלל. א"כ פשיטא דל"ש לומר דעשה דידי' ידחה ל"ת דידה. משא"כ היכא דל"ת ניתן לדחות אצל אחד מהם שוב אמרינן אצל השני ג"כ עדל"ת כיון דא"א בלא"ה והבן היטב (והנה לעיל בפ' צו אות ב' כתבנו להיפוך אך ד"ת כפטיש יפוצץ סלע ויש פנים לכאן ולכאן ויש לה"ר לדברינו כאן דאף אם הלאו אצל שניהם אמרינן עדל"ת מהא דקיי"ל דבמצורע עדל"ת אע"ג דגם המקיף עובר ובפרט לר"ה דס"ל דגם מקיף קטן חייב והניקף ג"כ עובר א"כ איך אמרינן במצורע עדל"ת א"ו כדברינו כיון דניתן לדחות אצל מצורע בשביל עשה דידי' ה"ה דניתן לדחות אצל הכהן לטהרו כיון דא"א בלא"ה אם לא שנימא דבטהרת מצורע איכא עשה גם על הכהן לטהרו ולכן גם מצדו אמרינן עדל"ת ובאמת הסברא שכתבנו כאן בפשיטות דל"ש לומר דעשה דידי' ידחה ל"ת דידה יש לעי' ג"כ ממילה בשבת שדוחה אצל אחר כמ"ש שם אך י"ל דבכ"מ גם כה"ג אמרינן עדל"ת מצד ערבות אך הכא כיון דהוא ח"ע וחב"ח לא עדיף מגר שאינו בכלל ערבות ולא נתערבנו בעדם א"כ שפיר י"ל כיון דבדידה ליכא עשה ובדידי' ליכא ל"ת ולא ניתן הלאו לדחות אצלו כלל ל"ש לומר בדידה עדל"ת ובפרט א"נ דגם נשים אינן בכלל ערבות עי' בתוס' קידושין (דף ע' ע"ב) ומ"ש בזה בפ' בהר בסוף הפרשה ואכמ"ל יותר)

הכלל כי לענ"ד נראה ברור דאף א"נ כדעת הג' מוהר"מ בנעט ז"ל דלדעת הר"א ממיץ ז"ל גם באשת ישראל שאומרת טמא"ל ברצון ל"ש שוי' אנפשי' חד"א. ה"ד בכה"ג דאינה נאמנת ושום איש אינו מוזהר עלי' אז שפיר י"ל דהוי בגדר אינו מוזהר. משא"כ היכא דרק אדם זה שבא עלי' אינו מוזהר על איסור זה יהי' מאיזה טעם שיהי' אבל שאר בני אדם מוזהרין ל"ש להקיש אותה בפרטות לאיש זה ולומר דגם היא אינה מוזהרת. ואם אמנם כי המגדל עוד פ"ג מאיסורי ביאה ה' טו"ב הבין בדעת הראב"ד ז"ל להיפוך. אך דבריו תמוהין וכתבנו מזה במק"א ואכ"מ

(ה) ודע שאפי' לפ"ד הרא"מ ז"ל דל"ש שוי' אנפשי' חד"א משום דאינו מוזהר עלי' משום שאינה נאמנת מ"מ נראה לענ"ד דזה רק לפי האמת שתקנו חז"ל במשנה אחרונה דהאומרת טמא"ל אינה נאמנת משום שמא עיני' נתנה באחר וכיון שכן אף כי היא אומרת שזינתה שוב א"צ הבעל להאמין לה ושוב אין הבעל מוזהר ולכן שפיר אמרינן דגם היא אינה מוזהרת. משא"כ למשנה ראשונה דהיו חוששין לדברי' נראה פשוט דהיא ג"כ מוזהרת כיון דאם תאמר לבעלה שזינתה הרי הבעל יאמין לה ויהי' מוזהר וא"כ מחויבת להודיע לו ואם אינה מודיעה לו נהי דהוא לא ידע וה"ה שוגג מ"מ אינו בגדר אינו מוזהר והיא מוזהרת וז"ב ופשוט לענ"ד

ועפ"ז כתבתי בחי' לסוגיא דהשא"נ לת' קושית הראשונים ז"ל בהא דס"ל לחזקי' דהשא"נ ש"ה ומדינא גם בשוגג חייב והא דפטור בשוגג הוא מטעם כדי שיודיעו הא אין ע"א נאמן לאסור. וא"כ מה בכך שיודיעו הא אינו נאמן כלל. וידוע שיטת הראב"ד ז"ל שהוכיח מזה לחלק בין פועל לעד דעלמא. אמנם הרי אנן קיי"ל להלכה דכל ע"א א"נ לאסור אם לא במקום שבידו לאסור א"כ איך פטרינן מטעם כדי שיודיעו ועי' בחי' הרשב"א ובפנ"י ז"ל מ"ש בזה. אמנם להנ"ל הד"נ מאוד דאם לא היו פוטרין אותו בשוגג הרי לא הי' מודיעו והי' מכשיל את חבירו באיסורין כיון דאם הי' חייב לשלם הרי הי' נאמן לאסור כיון דנאמן לעצמו לשלם נאמן לאסור ג"כ וכמ"ש הפנ"י בסוגיא שם וכיון שאם מודיעו ה"ה נאמן שוב אם אינו מודיעו ה"ה מכשילו ולכן שפיר פוטרין אותו כדי שיודיעו ואע"ג דלפי האמת דפטור אף אם יודיעו אינו נאמן זה לא איכפת לן כיון דאינו נאמן מדינא הוי בגדר אינו מוזהר וליכא כשלון והא דנראה דמחויב להודיעו