כלי חמדה במדבר נ

לה הקינוי בתורת שליחות מהב"ד הוי קינוי מעלי' כיון דמצד עצמם ג"כ יכולים לקנאות אינו מגרע במה שהם מקנאים אותה בתורת שליחות ואין זה ענין למילי לא ממסרי לשליח או לשלוחו של בעל הממון כיון דהכל יש עליהם תורת ב"ד לענין זה. הן אמת שראיתי לרבינו הגדול המבי"ט ז"ל בס' קרית ספר פ"א מה' סוטה שכ' דזה שהב"ד מקנאין לאשתו הוא רק מדרבנן דקרא דאיש איש דדרשינן מזה על אשת חרש ושוטה דשייך בה קינוי הוא רק אסמכתא עיי"ש ולדבריו ז"ל י"ל דצריך ב"ד דוקא. ויש לעיין באמת אם שייך דין זה בזה"ז אחר שליכא תורת ב"ד על מלתא ל"ש וסתם בנות ישראל בחזקת כשרות הן. אך מסתימת כל הראשונים נראה דהיא דרשה גמורה ומה"ת מרבינן קינוי ב"ד מאיש איש ונראה כדאמרן דל"צ ב"ד דוקא רק כל ישראל יש להם תורת ב"ד לענין זה

(ד) ובעיקר דין זה שפסקו הר"מ ז"ל וש"ע דמי שנתחרש בעלה או נשתטה הב"ד מקנין לה ואומרין לה אל תסתרי עם איש פלוני באו עדים אח"כ שנסתרה עמו כדי טומאה אוסרין אותה על בעלה וקורעין כתובתה. צ"ע טובא לענ"ד כיון דחרש ושוטה לאו בני מצות הם וא"כ נראה פשוט דהם אינם נכללין באיסור דונטמאה ונטמאה שדרשינן מזה דנאסרה לבעל וכל האיסור מצידה וכיון שהיא אומרת ברי לי שלא זניתי בסתירה זו אמאי לא תהי' נאמנת למה שנוגע רק לעצמה. א"כ הי' נראה דכל זמן שלא נתרפא משטותו יכולה לדור עמו ורק לכשיבריא אז חייב לגרשה אבל קודם לכן אינה אסורה עליו כלל. ויש להביא ראי' לזה מלשון המשנה (דף כ"ד ע"א) לא להשקותה אמרו אלא לפוסלה מכתובתה ר' יוסי אומר אף להשקותה לכשיצא בעלה מבית האסורים ישקנה. ויש לדקדק. א' אמאי לא קתני במשנה לאסרה על בעלה ועי' בד' כ"ה ע"א דפשטינן מכאן דעוברת ע"ד צריכה התראה להפסידה מכתובתה. אד קשה באמת אמאי ל"ק במשנה לאסרה על בעלה. ב' יש לדייק בדברי ר"י אמאי נקט דוקא לכשיצא מבית האסורים ואמאי לא נקט לכשיבריא ויתרפא מחוליו ושטותו ישקנה

אמנם לדברינו א"ש מאוד דבאמת אינה נאסרת על בעלה לאחר קו"ס כ"ז שהוא חרש או שוטה כיון דלעצמה נאמנת והבעל אינו מוזהר דאפי' למ"ד קטן או"נ ב"ד מצוין להפרישו מ"מ ז"ד באיסור לאו אבל לא באיסור עשה

ומעתה בדקדוק נקט ר"י אף להשקותה לכשיצא בעלה מבית האסורים דדוקא בזה שייך השקאה כיון שבעלה לא בא עלי' לאחר סתירה. משא"כ בנתחרש או נשתטה כיון דלעת עתה ה"ה מותרת לבעלה מכח ברי דידה שלא נטמאת והבעל דר עמה שוב אינו משקה אותה לכשיבריא אלא צריך לגרשה דוקא

אך זה טעות דהרי כיון דשוטה אינו מוזהר באיסורין א"כ מה בכך דבא עלי' אחר שנסתרה כיון דלא עשה עבירה ה"ה מנוקה מעון ושוב כשיבריא יכול להשקותה

ומה שנלענ"ד בדקדוק הלשון דר"י דנקט רק על חבוש בבית האסורין דר"י ס"ל דהנה להשקות אותה א"א בלי קו"ס והנה הא דמהני קינוי ב"ד היינו משום דאמרינן דניחא לי' לבעל. אך י"ל דז"ד בחבוש בבית האסורין דהוא מוזהר על האיסור דונטמאה שייך לומר דבודאי ניחא לי' לבעל שלא יהי' נכשל אח"כ באיסורין ובודאי מסכים לדעת ב"ד והוי קו"ם מעלי' ולכן כשיבא לביתו ישקה אותה. משא"כ בנתחרש ונשתטה דאינו מוזהר באיסורין כלל א"כ אינו ברור כ"כ דניחא לי' לבעל בקינוי ב"ד דאפי' אם תזנה אינו עובר כלל ואינו זכות גמור ולכן נהי דאסורה עליו מספק אבל להשקותה א"א כיון דלא נדע אם הי' קינוי גמור. הכלל שא"ר מד' ר"י דיהי' מותרת לדור עמו כל זמן שלא נתרפא

אמנם לכאורה הסברא נותנת כן כיון דאדם נאמן על עצמו א"כ היא לעצמה נאמנת שלא זינתה. ויש להעיר בזה