כלי חמדה במדבר מה

לבעלה ע"י הזנות וכ' כת"ה דלא פליגי אלא בקינא לו מאבי' ומאחי' דלא אסור יחוד עמהם ובאמת בזה ליכא רגל"ד שזינתה רק דאעפ"כ אסורה מכח קו"ס וקפידא דבעל ואם מבטל הקינוי אז הסתירה בעצם אינו איסור כלל ולכך ס"ל לחד מ"ד דיכול למחול. משא"כ בקינא לה מסתירה האסורה כ"ע מודים דלא יכול למחול כיון דאיכא רגל"ד את"ד

והנה לכאורה יש להתפלא עליו שלא עיין בהסוגיא במקומה דלדבריו מה מקשינן בגמ' למ"ד מחול מדקא מהדרי רבנן לר"י לא אם אמרת בנדה שכן יש לה היתר תאמר בסוטה שאין לה היתר וא"א לאחר סתירה מחול לה משכח"ל דיש היתר דא"ב מחל לה לקינוי' ובעל אלא ש"מ אינו מחול. ולד' כ"ת מה ראי' הא בסתירה האסורה משום יחוד לכ"ע אינו מחול וא"כ שפיר הקשו רבנן על ר"י

אמנם לקיים ד' חכמים הנני להעתיק בזה לכת"ה מ"ש בחי' על הר"מ ז"ל פ"א מה' סוטה ה"ז בענין זה ועל ידי זה יתקנו ד' כת"ה שיחי' ג"כ וז"ל שם בר"מ ז"ל פ"א מה' סוטה ה"ז כ' בזה"ל בעל שמחל על קינוי קודם סתירה הר"ז מחול וכמו שלא קינא לה מעולם. אבל "אם מוחל" לאחר "שתסתור" אינו יכול למחול עכ"ל. ולכאורה ק"ל טובא דשני התיבות "אם מוחל" הם מיותרין לגמרי והול"ל אבל לאחר שתסתור א"י למחול וכמות שכתוב לפנינו הוא כפל הלשון ואינו מדוקדק. גם הלשון "שתסתור" קשה הבנה דהול"ל אחר שנסתרה כמובן

ומה שנלענ"ד בדעת הר"מ ז"ל שדבר גדול דיבר רבינו ז"ל בזה. דהנה באמת ד"ז אי בעל יכול למחול לאחר סתירה הוא פלוגתא בסוטה (דף כ"ה ע"א) דחד אמר מחול וחד אמר אינו מחול עיי"ש. ותמי' מאוד על מ"ד מחול כיון דכל ענין דאסרה תורה סוטה שנסתרה הוא משום דרגל"ד דקינא לה ונסתרה. וא"כ מה מהני המחילה שלו לאחר סתירה שתהי' מותרת לו עיד"ז וכבר התעורר בזה הג' רעק"א ז"ל במהד"ת סי' ק' ולא מצא מענה ולא ראיתי עוד תי' מספיק בזה. לכן לבי אומר לי שרבינו הר"מ ז"ל בא להזהיר זה וס"ל דבזה אם מוחל לאחר שנסתרה לא נחלקו מעולם וכ"ע מודים דל"ש מחילה בזה כיון דהוי רגל"ד ע"י קו"ס. אמנם פלוגתת הגמ' הוא אם אומר קודם סתירה שלע"ע אינו מוחל לה הקינוי רק לאחר שתסתר אם ירצה ימחול לה ותולה זה בדעתו שיהי' בידו למחול הקינוי לאחר סתירה בזה פליגי אם יש לה דין סוטה אח"כ אם מוחל כיון דבזה ל"ש כ"כ רגל"ד די"ל דסמכה ע"ז דהבעל ימחול לה אח"כ וכיון דראתה דבעלה לא החליט בבירור את הקינוי לכן י"ל דלא הוי קינוי מעלייתא ולא הוי רגל"ד כ"כ. אמנם אנן קיי"ל דגם בכה"ג יש לה דין סוטה כיון דבשעת סתירה הי' עלי' קינוי נהי דעתה מוחל לה לא מהני דכבר נאסרה ובזה מדוקדק לשון הר"מ ז"ל דדוקא אם מוחל לה קודם שתסתר מהני מחילה דהו"ל כמי שלא קינא לה מעולם. משא"כ במוחל לה עתה קודם סתירה על לאחר שתסתר דהיינו אם תסתר אח"כ יהי' מחול לה זה אינו יכול כיון דבשעת הסתירה הי' קינוי. וזה שבא הר"מ ז"ל להשמיענו דבזה פליגי אי מהני מחילה ואנן קיי"ל דל"מ מחילה אבל במחל לה לאחר סתירה ממש בזה ליכא פלוגתא כלל ולכ"ע א"י למחול

איברא דלכאורה מסוגית הגמ' בסוטה שם נראה להיפוך דהרי אמרינן שם דמסתברא כמ"ד אינו מחול ממה מדהשיבו רבנן לר"י דשאני נדה דיש היתר לאיסורה ואי אמרת לאחר סתירה מחול לה משכחת לה דיש לה היתר דאי בעי מחל לה לקינוי' ובעל. וא"כ נראה לכאו' מהסוגי' דמהני מחילה לאחר סתירה להך מ"ד ולא כדברינו

אמנם לאחר העיון היטב בלשון הגמ' נראה מהסוגיא ראי' לדברינו. דהנה לכאו' יש לדקדק טובא בלשון הגמ'