כלי חמדה במדבר שו

נהרג עליו דאל"כ מוכרח הוא להגלות משום גוה"ד וא"ז קילא לגבי' וע"כ דסד"א דהיכא דלית לי' תקנתא במיתת כה"ג א"ח גלות ואין עליו חומר דין גוה"ד א"כ א"נ דלקושטא דמילתא בזמן דלא שייך כה"ג ליכא דין גלות א"כ ממילא ל"ש גם דיני גוה"ד וא"כ שוב צריך לנהוג דין מלקות וצ"ל בדעת הגאונים ז"ל דס"ל דאע"ג דאין דין גוה"ד נוהג היינו רק שיהי' רשות ביד גוה"ד להרוג ואיסורא איכא להרוג אותו אבל שיהי' לו דמים אם הרגו זה אא"ל כיון דעכ"פ שייך הסברא דכי יחם לבבו ולכן הכריחו מזה דאינו נוהג האידנא דין מלקות ולפ"ז נראה שדעת הרמב"ן ז"ל דס"ל בהדיא דנוהג דין מלקות בזה"ז אם איכא ב"ד סמוכין כמושכ"ל וכ"נ דעת רש"י ז"ל בסנהדרין (ד' ז' ע"ב) בהא דאמר ר"ה אפיקי לי מנאי מקל ורצועה וברש"י ז"ל רצועה למלקות ומקל למ"מ עד שיחזור בו ול"ת לד' הגאונים היינו משום דס"ל דכיון דלא נוכל לקיים הקרא דוישב שם עד מות הכה"ג ל"ש דין גלות כלל והו"ל כאילו פטור מגלות ולכן אם הרגו הגוה"ד נהרג עליו דהיכא דפטור מגלות לא פטרינן את הגוה"ד משום כי יחם לבבו ועי' בישועות ישראל שם בשם רבינו ירוחם שכ' בפשיטות דגם האידנא שייך דינא דגוה"ד ויש להרחיב הדיבור בכל ענינים אלו וכתבנו רק ראשי פרקים לעורר לבב התלמידים

ד) ל"ו ז' ולא תסוב נחלה לבנ"י ממטה מטה עי' ברמב"ן ז"ל שכ' בזה"ל וע"ד רבותינו שדרשו דבר זה לא יהי' נוהג אלא בדור זה בלבד יתכן שלא הי' בכל הדור ההוא בארץ יורשת נחלה בלתי בנות צלפחד וכו' וצוה הכתוב שאם ימות אדם מן היום ההוא עד שתחלק הארץ לשבטיהן ותהי' בתו יורשת אותו לא תנשא לשבט אחר שלא יבא האיש ההוא בעת חילוק הארץ לקחת לו נחלה בתוך מטה אחר כי הקפידה להם תהי' יותר גדולה בעת החילוק שלא יתערבו שבטים זע"ז בנחלה כי אחרי כן כבר נודעה נחלתן ולא יקפידו כ"כ ובעבור זה שלא נודע זמן החילוק הזהיר בכל הדור והשם אשר בידו נפש כל חי אין לו לחוש מכאן ואילך עכ"ל מבואר מד' הרמב"ן ז"ל דעיקר האיסור דהיסבות נחלה הוא שבעת החילוק יהי' כל נחלה להשבט השייך לו אבל אח"כ אין איסור בזה כי עיקר הקפידה הי' שכל אחד יזכה בקרקע המיוחדת לו בגורל עפ"י ד' שזה ענין כיבוש וחילוק שנתחייבו על ידן ברובי מצות התלויות בארץ שבזה נגמרה קדושת הארץ ולכן צריך שיגיע לו חלקו המיוחד לו מן השמים אמנם אח"כ כשזכו בחלקיהן יכולין לעשות בהן מה שירצה אמנם מפני שלא נודע זמן החילוק הזהיר בכל

ונראה שדעתו ז"ל דאותו הדור אפי' לאחר כיבוש וחילוק הי' אסורין להסב נחלה ע"י נשואין לשבט אחר וכן נראה מבואר מד' הרשב"ם ז"ל במס' ב"ב (ד' קכ"א) בד"ה לבא זב"ז אמנם לענ"ד צ"ע טובא לפ"ז לר' מאיר דס"ל דמתנה כירושה שאינה חוזרת ביובל א"כ אמאי לא הזהירה תורה על מתנה ג"כ דיהי' אסור לאותו הדור ליתן מתנה לשבט אחר בשלמא א"נ דלא הזהיר אלא קודם כיבוש וחילוק י"ל דלא הי' צריך להזהיר במתנה כיון דא"א מקנה דבר שא"ש וכ"ז שלא זכו בו ע"י כיבוש וחילוק א"י להקותי לאחר ולאחר שזכו בו באמת ליכא איסור בזה

אמנם א"נ כהרשב"ם ורמב"ן ז"ל דאותו דור הוזהרו אפי' לאחר חלוקת הארץ א"כ אמאי לא הוזהרו על מתנה לר"מ ולומר כיון דמתנה א"א כ"א לאחר חלוקה לא נאסר כלל מתנה ז"א דלפי"ז גם נשואין עם שבט אחר צריך להיות מותר לאחר חלוקה דמ"ש זמ"ז (ולכאו' יש להעיר לר"מ לשיטתו דס"ל אדם מקנה דשלב"ל א"כ בלא"ה קשה אמאי לא נאסר גם מתנה דלדידי' יכול להקנות קודם חלוקה לאחר כמו מה שאירש מאבא מכור לך דמהני לר"מ א"כ ה"נ הרי יכול להקנות לחבירו חלקו שיזכה בו בחלוקת הארץ ואינו חוזר