כלי חמדה במדבר רצד

עצמה מבעלה בטענת ישוב א"י מזה שעבד יכול להפקיע עצמו מרבו

ולכאו' צע"ג הא עבד לרבו קנוי קנין הגוף ויש בו עשה דלעולם בהם תעבודו א"כ אמאי קיל עבד מאשה הא הסברא נותנת להיפוך דבאשה הרי אמרה התורה גירושין ואינה קנוי' לו קה"ג ושפיר אמרינן דאם אינו רוצה להניחה לקיים מצות שהיא חייבת בהן חייב לגרשה משא"כ עבד כיון דהוא קנוי לרבו קה"ג ורבו אינו מניחו לקיים מצות ישוב א"י וה"ה אנוס גמור מנ"ל דמחויב לשחררו בשביל זה ולומר דכונתו דבאשה יש חשש גט מעושה כיון דבעלה א"ר לגרשה מרצונו הטוב אעפ"כ יכולה לעכב עליו מכ"ש בעבד זה דוחק בעיני דבודאי בעינן שיהי' מגרשה מרצונו ממש

לכן נלענ"ד דהכונה הוא דאם אמרו באשה דבעצם אינה נכללת במצות ישוב הארץ מ"מ יכולה לכוף את בעלה שיעלה עמה לא"י והטעם משום מצוה דידי' כיון שהוא מצווה במצות ישוב א"י לזאת אע"ג דהיא אינה מצווה מ"מ כשרוצית לקיים המצוה יכולה לכוף את בעלה לעלות עמה מכ"ש עבד דע"י השחרור נעשה ישראל גמור וה"ה עצמו במצות ישוב הארץ בודאי דיכול לכוף את רבו לעלות עמו או לשחררו ולכן באמת בשפחה דאינה מצווה בעצם וגרועה מאשה דקנוי' לרבה קה"ג אה"נ דאינה בכלל הכל מעלין לא"י ואין הכל מוציאין

ובאמת כאשר נעיין היטב בר"מ ז"ל יש להכריח ג"כ דס"ל דהא דכופין את האדון לעלות עם העבד לירושלים אינו משום לתא דהעבד אלא משום מצות ישוב א"י דמוטל על האדון לרבות א"י ביושבין דהנה יש תימה גדולה בלשון הר"מ ז"ל דמה שסיים רצה האדון לצאת לחו"ל א"י להוציא את עבדו עד שירצה עכ"ל וזה משנה שאינה צריכה כלל כיון דיכול לכוף את האדון להעלותו למה צריך לכתוב שאין האדון יכול לכופו לצאת עד שירצה ובאמת הר"ן ז"ל הקשה כן על הראב"ד ז"ל והכריח מזה כפירוש רש"י ז"ל דרישא קאי בע"ע

אך באמת ל"ז להבין קושית הר"ן ז"ל דהרי הגמ' מפרש הסיפא דאין הכל מוציאין לאתויי עבד שברח ובזה הדין דא"י למכרו רק דצריך לשחררו לשיטת ר"ת ז"ל וכ"נ דעת הראב"ד ז"ל מדלא השיג על הר"מ ז"ל בה"ט בדין עבד שברח לא"י דס"ל כן

וא"כ שפיר יש נפ"מ גדולה לדינא בין הכל מעלין לאין הכל מוציאין דהכל מעלין א"י לכופו לשחררו לדעת הראב"ד ז"ל משא"כ באין הכל מוציאין דקאי על עבד שברח דבזה אמרינן דחייב לשחרר את העבד וכנראה הר"ן ז"ל אזיל לשיטתו דס"ל דאפי' בעבד שברח יכול הרב להשתעבד עמו בא"י ולכן דחה פירוש הראב"ד ז"ל אבל הראב"ד לשיטתו דנראה מבואר דס"ל כשיטת הר"מ ז"ל דבעבד שברח לא"י מחויב רבו לשחררו אם כותב לו שט"ח על דמיו שפיר מפרש הרישא דהכל מעלין בעבד כנעני

אך אם זה יספיק לת' שיטת הראב"ד ז"ל אבל לא יספיק לת' שיטת הר"מ ז"ל שנראה מלשונו הזהב דמפרש ואין הכל מוציאין כפשטא דאין הרב יכול לכוף את העבד לצאת עמו מא"י רק שיהי' נשאר שמה בעבדות ולא מיירי כלל שברח העבד שהרי דין זה כתב אח"כ להלכה בפני עצמו דצריך לשחררו וברור הדבר שדעת הר"מ ז"ל בזה לחלק בין אם העבד דר בא"י עם רבו שאז אע"פ שאין האדון יכול לכופו לעלות עמו לחו"ל מ"מ הוא נשאר בעבדותו בא"י ויכול למכרו לאחר משא"כ אם העבד ברח מרבו מחו"ל לא"י בעצמו אז חייב רבו לשחררו [ועי' בספרי חמדת ישראל בקונטרס נר מצוה חלק הלאוין אות ס"ח שרציתי לומר שדעת הר"מ ז"ל דד"ז דעבד שברח לא"י אינו נוהג בזה"ז ואם כי בזה אינו קובע מסמרות כיון שמסוגית הש"ס מבואר להיפוך אמנם ז"ב אצלי דבזה תלוין ד"ז דעבד שברח דהכא חייב רבו