כלי חמדה במדבר רצא

דת"ל משום לפנ"ע ע"כ דקרא אתי למלקות משא"כ בקטנים אמרינן דקרא רק לאיסורא אתי:

ויש להעמיס זה בד' הקרבן אהרן שהביא כ"ת אך המזרחי בדעת הר"מ ז"ל ס"ל דזה אינו מוכרח די"ל דכל הקרא לקטנים אתי' ולאיסורא ובאמת לגדולים ל"צ קרא דל"ת כלל דבלא"ה איכא לפנ"ע. יהי' איך שיהי' זה מוכרח דבקטנים י"ל דקרא אתי לאיסורא בעלמא וא"כ הדר"ל הקשי' על ר"י דמה קאמר דא"צ קרא לעשות המאכיל כאוכל מצד ק"ו דשרצים הא אעמה"ד וא"כ צריך קרא דמאכיל לקטנים חמץ לוקה וא"כ מנ"ל איסה"נ בחמץ

ויש להכריח מזה כדעת הפוסקים לחלק בין קטנים לגדולים דבקטנים לא שייך כלל מלקות במכשיל מצד שלא יהי' טפל חמור מן העיקר ולכן א"ש ד' ר"י דשפיר נלמד בק"ו משרצים וא"ל דנפ"מ לענין מלקות ז"א דבגדולים איסור ידוע ממק"א מצד לפנ"ע ובקטנים גם מצד קרא דלא יאכל ל"ש להלקות המכשילן כיון דשורש איסור של המאכיל מצד שמכשיל אותם ואין טפל חמור מן העיקר וצ"ע בכ"ז

וי"ל עוד דאין כונת ר' יצחק למדרש ק"ו אלא דכונתו דגילוי מילתא בעלמא הוא דילפינן משרצים לכל התורה ומכ"ש לחמורין דאית בהו כרת ג"כ. ויש לעורר לר"ש דס"ל דחמץ לאח"ז מותר א"כ חמץ יש היתר לאיסורו ואין ללמוד משרצים ולפ"ז א"נ דר"ש ס"ל כחזקי' דרק לא יאכל משמע הנאה כמו"ש התוס' חולין ד' ל"ה ע"ב בד"ה האי למשרי דמו דפסוהמ"ק ממילא אין לו לימוד לחייב את המאכיל כאוכל בחמץ

והיום נשלח לי מכבוד יד"נ הגאב"ד דאברי שיחי' ספר פתחי שערים מחותנו הג' ז"ל שנדפס מחדש על מס' ובפתחי אותו ראיתי בפסחים ד' ל"ה ע"ב בהא דתני' דא"י במצה של טבל דאמרינן בגמ' ה"מ ר"ש הוא דס"ל א"א חע"א והקשה הגאון ז"ל א"נ דר"ש בחמור על קל ס"ל אחע"א א"כ הכא חמץ חמור דיש איסור למאכיל ג"כ משא"כ מצד טבל עיי"ש מ"ש בזה

ולהנ"ל א"ש דלר"ש לשיטתו אין איסור בחמץ על המאכיל משום דיש היתר לאיסורו שו"ר מ"ש בזה בס' מלוה"ר בדיני קטן או"נ אות כ"ב עיי"ש הארכנו קצת בפלפלת כ"ש להשתעשע את כ"ת באהבים אמנם לעיקרא דמילתא כ"כ חו"ד הקלושה בדעת הר"מ ז"ל וכמדומה לי כי מדברינו ימצא כ"ת שיחי' תשובה על דבריו היקרים בענינים אלה: ב"ה פ' מסעי

א) ל"ג נ"ג והורשתם את הארץ וישבתם בה וגו' כתב הרמב"ן ז"ל על דעתי זו מצ"ע הוא יצוה אותם שישבו בארץ וירשו אותה. כי היא נתנה להם ולא ימאסו בנחלת ד'. ואילו יעלו ע"ד ללכת ולכבוש ארץ שנער או ארץ אשור וזולתן ולהתישב שם יעברו על מצות השם. ומה שהפליגו רבותינו במצות הישיבה בא"י ושאסור לצאת ממנה וידינו כמורדת באשה שאינה רוצית לעלות עם בעלה בארץ ישראל. וכן האיש. בכאן נצטווינו במצוה הזו. כי הכתוב הזה הוא מצ"ע ויחזור המצוה הזה במקומות רבים באו ורשו את הארץ עכ"ל הרמב"ן ז"ל

ובס' המצות במצ"ע לדעתו ז"ל הוסיף ביאור בזה"ל ואומר אני כי המצוה שהחכמים מפליגין בה והוא דירת א"י ע"ד