כלי חמדה במדבר רפט

הכלל שנראה דדעת הר"מ ז"ל כמו"ש דבכלאים וטומאת כהנים אין האיסור צריך כונה כלל ולזאת פוסק הר"מ ז"ל דהמטמא והמלביש לוקה אם הי' הכהן והלובש שוגג דזה כללא דהמכשיל את חבירו בשוגג הוא נכנס תחתיו וכיון דהכשילו באיסור הגמור דטומאה וכלאים נהי דהוא אינו לוקה משום דלא התרו בו אבל המטמא והמלביש אם התרו בו לוקה ולכן דוקא אם טימא או הלביש גדול לוקה אבל אם טימא או הלביש שעטנז לקטן נהי דקטן נכלל ג"כ בכלל האיסור מ"מ כיון דקטן אינו בגדר בר עונשין א"א להלקות את המכשילו שלא יהי' טפל חמור מן העיקר כיון שלא הכשילו בעונש מלקות משא"כ במכשיל לגדול בשוגג בכלאים וטומאה כיון דהכשיל אותו לגמרי נהי דהוא לא מצי ללקות כיון דהוא בלא התראה מ"מ חל עונש המלקות על המכשיל אם הי' התראה

ולכן מדוקדקין מאוד דברי הר"מ ז"ל בנזיר דכאן גילתה התורה דאינו לוקה הנזיר אלא אם נטמא מדעתו אבל שלא מדעתו ליכא עונש מלקות בעצם ולכן במכשילו בשוגג ל"ש שילקה המכשיל כיון דלא הכשילו בעבירה שיש בה מלקות והבן היטב כי הוא ענין עמוק אך מהיכן למד הר"מ ז"ל דבר זה דבכלאים וטומאת כהנים האיסור א"צ דעת כלל בזה באמת נבוכו כל הראשונים ובאמת לפ"מ שפסק הרמ"א ז"ל ביו"ד סי' שע"ב דכהן שהוא ישן באוהל המת צריך להקיצו ולהגיד לו כדי שיצא והוא מד' התה"ד בת' נראה ג"כ מבואר דא"צ דעת דא"ל מתעסק גדול מזה ועיי"ש בפתחי תשובה סק"ד בשם המשנ"ח מה שהעיר בזה מצד דנכנס בהיתר הוי השהי' אב"מ ופלא שלא העיר כלל מצד דהוי מתעסק נראה דס"ל דא"ז בגדר מתעסק ואין הספר תח"י לעי' בו היוצא לנו שדעת הר"מ ז"ל דרק בכלאים ובט"כ לוקה המלביש והמטמא ודוקא אם הנכשל הוא גדול אבל בשאר איסורים ליכא מלקות על המאכיל את חבירו בשוגג ומכ"ש לקטנים

[ובאמת דרך פלפול אמרתי להסביר טעמא דר"מ ז"ל באופן אחר די"ל לדעת הפוסקים דבשליח שוגג יש שלד"ע א"כ המכשיל את חבירו בשוגג והוא עושה על דעתו הוי כמו שלוחו וחייב המשלח אך ז"ד בטומאה וכלאים דאין האיסור מצד הנאה משא"כ באסורי מאכלות כיון דשורש האיסור הוא ההנאה וקיי"ל דז"נ וזה מתחייב לא אמרינן לכן אין המכשיל לוקה ולכן אפי' בכלאים וטומאה דוקא אם מכשיל לגדול לוקה המכשיל משום דהו"ל כשלוחו ובשליח שוגג יש שלד"ע והמשלח חייב אבל בקטן הא א"ש לקטן לכן ל"ש לחייב את המכשיל ויש להאריך הרבה בזה ואכ"מ]

(ג) וראיתי לכ"ת שיחי' שחתר לת' הקשי' דא"נ דהר"מ ז"ל למד לה מלא תאכילם למה לא הזכיר דבר זה במקומו באיסורי דם ושרצים דהוא משום דהוי לאו שב"מ ומדמי לי' לד' הרא"ה ז"ל בס' החינוך גבי מאכיל מפסח לב"נ שכ' דהוי לשאב"מ ואע"פ שהמנ"ח תמה עליו כתב כ"ת שאינו מבין דבריו

והנה אע"פ שגם האמ"ב ז"ל דיני שבת ס"ח כ"כ [אלא שלא נחית לחלק בין גדול בשוגג לקטן שבאמת אין לו טעם כלל ועוד דא"כ הדר"ל הקשי' על הר"מ ז"ל דאמאי לא הביא דאם מאכיל לקטנים לוקה ומש"כ כ"ת לדמותו לע"ז דבדיבורי' אתעביד מעשה זה תמי' מאוד דהתם הדיבור עושה המעשה בהכרח דא"א לעשות אחרת כ"א כעדותן משא"כ הכא וז"פ]

מ"מ לענ"ד במכת"ה דברי שגגה המה וא"ע זל"ז כלל דבאמת קשית המנ"ח לכאו' קשי' גדולה על החינוך אמאי הוי בגדר אב"מ כיון דאמרת דהאיסור על המאכיל א"כ זה שמושיטו לתוך פיו הוי מעשה אך ברור הדבר בכונת החינוך דאזיל לשיטתו דס"ל דהיכא דמשכח"ל מבלי מעשה אז גם בעשה מעשה אינו לוקה